מאין אנו יודעים שהעולם נברא ולא היה תמיד?


א שאלה. מאין אנו יודעים שהעולם נברא ולא היה תמיד?

תשובה. שכך גילתה לנו התורה הקדושה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א) הרי שהעולם נברא בנקודת זמן.

ואלמלא ניתנה תורה היינו מגיעים למסקנה זו מההגיון כפי שאברהם אבינו הבין זאת מדעתו וכפי שהסביר רבי עקיבא לתלמידיו "כשם שהטלית מעידה על האורג, והדלת מעידה על הנגר, והבית מעיד על הבנאי כך העולם מעיד על הקב"ה שבראו" דהיינו שכל דבר מסודר מישהו יצר אותו.

מקורות: אלמלא התורה היינו יודעים זאת מהגיון, שכל דבר מסודר יש לו מסדר, וממילא יש זמן שהמסדר סידר את העולם וכפי שהגיע למסקנה זו מעצמו אברהם אבינו כפי שכתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א, ג): צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח, שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין. עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. ע"כ. הרי שאברהם אבינו הגיע למסקנה זו מעצמו, שיש בורא לעולם, וממילא העולם נברא בזמן מסוים לא היה תמיד. 
וכן הסביר רבי עקיבא לתלמידיו (מדרש תמורה פרק ה, אוצר המדרשים אייזנשטיין תמורה עמוד 583. בתי מדרשות חלק ב), מעשה שאמר מין לרבי עקיבא, העולם הזה מי בראו, אמר לו הקדוש ברוך הוא. אמר לו הראיני דבר ברור, אמר לו למחר תבוא אלי, למחר בא אצלו אמר לו מה אתה לובש, אמר לו בגד, אמר לו מי עשאו, אמר לו האורג, אמר לו איני מאמינך הראיני דבר ברור, אמר לו ומה אראה לך ואין אתה יודע שהאורג עשאו, אמר לו ואתה אינך יודע שהקב"ה ברא את עולמו? נפטר אותו המין, אמרו לו תלמידיו מה הדבר ברור, אמר להם בני כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו. ע"כ. 
ובדרך אגב יש לשאול מדוע רבי עקיבא לא השיב למין בהגיון, אלא רק אמר לו וכי "אתה אינך יודע שהקב"ה ברא את עולמו" מדוע לא אמר לו כשם שטלית מעיד על האורג כך העולם מעיד על הבורא, כפי שפירט לתלמידיו. ונראה להסביר שכשמשיבים למין בהגיון, אם הוא במצב שהוא לא מחפש את האמת, אלא החליט להיות מין מסיבת תאוה או סיבה אחרת, ממילא כל הסבר הגיוני שישמע, ידחה אותו בשביל להצדיק את מעשיו. ולכן רבי עקיבא השיב לפי שכלו של המין, ולא לפי ההגיון הצרוף. וכפי שכתב הרב יצחק הוטנר בספרו ה"פחד יצחק" (חנוכה, מאמר ג): "כשמשיבים לאפיקורוס גוי, הרי זה בבחינת אם לא יועיל לא יזיק... שאני אפיקורס ישראל (שונה הוא האפיקורס היהודי), דהוי פורש מדרכי ציבור, ואם הוא דוחה את התשובה הנאמרת לו, הרי דחייה זו עצמה משמשת העמקת הפרישה שלו" - כלומר הכופר היהודי, על ידי הויכוח הוא מנסה להצדיק את עצמו, וכופר יותר. ולכן רבי עקיבא לא הסביר לו בצורה הגיונית, אלא לפי שכלו שלו, כך שלא יוכל לדחות את ההגיון של עצמו. ונראה שמה שדחאו רבי עקיבא ביום, ואמר לו "בוא למחר", שעל ידי הדחיה ביום, גרם לאותו מין להעשות כלי לקבל את התשובה, שבודאי המין היה מסתקרן בינו לבין עצמו, מה כבר ישיב הרב. וכן על ידי הטרחא שטרח ובא למחר, עשה עצמו כלי, לקבל תשובתו של רבי עקיבא, ולכן דחאו ביום. ויתכן גם שרבי עקיבא התבונן כיצד להשיב לאותו מין, שאף שהתשובה היתה מוכנה אצלו, מ"מ היה צריך להתיישב בדעתו כיצד להשיב לפי שכלו של השואל, ולכן דחאו ביום. ומכאן שכל העוסק בויכוח בענייני אמונה, עליו להתיישב בדעתו היטב לפני שמשיב, שאלו הררים התלויים בשערה, בין טוב ובין למוטב. 
ובכל אופן רואים מהמדרש, שמההגיון הפשוט מגיעים למסקנה שהבורא ברא את העולם, וממילא כל דבר נברא יש לו זמן התחלה. 
ומעין זה כתב בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ו): ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו, ויוצר שיצרו. מן התימה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר, בעודנו בבריאותו, כמחשבה הזאת. ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה, וחושב, כי זה נתקן מבלי כוונת אומן, היינו חושבים את האומר זה לסכל ומשתגע, וידוע כי הדברים אשר הם בלי כוונת מכוין לא ימצאו בהם סימני חכמה, והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, אי אפשר שיצטייר ממנו כתב מסודר. ואילו בא לפנינו כתב מסודר ואחד אומר כי נשפך הדיו על הנייר מעצמו ונעשתה צורת הכתב היינו מכזיבים אותו, וכו'. עי"ש. 
וכן הסביר הרב אלחנן וסרמן הי"ד (בקובץ מאמרים מאמר א עמ' ד): כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ראשונה לידע ולהאמין בהקב"ה. וצריך להבין איך שייך מצוה להאמין. בשלמא בחובת האיברים שייך מצוה לעשות או שלא לעשות זה הוא ביד האדם ותלוי ברצונו אם לעשות או לחדול אבל האמונה בהשם יתברך ובתורתו היא מידי דממילא וממה נפשך אם יש לו האמונה הזאת אין צורך לצוותו להאמין ואם חס ושלום נכרתה האמונה מלבו אין בידו להשיבה. ולכאורה הוא אנוס גמור בזה דליביה אנסיה. וממשפטי התורה אנו רואין דעוון הכפירה חמור מאוד יותר מעובד עבודה זרה, שהרי העובד עבודה זרה צריך לדונו בבית דין על ידי עדים והתראה, והכופרים מורידין ולא מעלין (עבדוה זרה כו:). 
ועוד דכיון דהאמונה היא מכלל המצות אשר כל ישראל חייבין בה תיכף משהגיעו לכלל גדלות דהיינו תינוק בן יג שנה ותנוקת בת יב שנה (נדה מה:). והנה ידוע כי בענין האמונה נכשלו הפילוסופים היותר גדולים כמו אריסטו. אשר הרמב"ם (כתבי הרמב"ם אגרת לרבי שמואל אבן תבון) העיד עליו ששכלו הוא למטה מנבואה, ורצה לומר שלבד הנבואה ורוח הקודש לא היה חכם גדול כמותו בעולם. ומכל מקום לא עמדה לו חכמתו להשיג אמונה אמיתית ואם כן איך אפשר שהתורה הקדושה תחייב את כל התינוקות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו, וידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה ג.). (א.ה. דע שבספר מעם לועז, בסוף ספר שמות, הביא שאריסטו בסוף ימיו האמין בקב"ה. והוא היה רבו של אלכסנדר מוקדון שהובאו ענייניו כמה פעמים בש"ס בתמיד לב: וביומא סט. כשראה לשמעון הצדיק השתחוה לפניו, אמר, דמות דיוקנו מנצחת לפני במלחמתי. ובעוד מקומות). 
אבל כאשר נתבונן בזה נמצא כי האמונה שהקב"ה ברא את העולם היא מוכרחת לכל בן דעת אם רק יצא מכלל שוטה ואין צורך כלל לשום פילוספיה להשיג את הידיעה הזאת. וזה לשון חובות הלבבות בשער היחוד (פרק ו, הובא לעיל) ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא חס ושלום ותימה בעיני איך תעלה בדעת מחשבה זאת. והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק אי אפשר שיצטייר ממנו כתב מסודר. ואילו בא לפנינו כתב מסודר ואחד אומר כי נשפך הדיו על הנייר מעצמו ונעשתה צורת הכתב היינו מכזיבים אותו. ע"כ. ואיך אפשר לבן דעת לומר על הבריאה כולה שנעשית מאליה אחרי שאנו רואים על כל פסיעה סימני חכמה עמוקה עד אין תכלית וכמה חכמה נפלאה יש במבנה גוף האדם ובסידור אבריו וכוחותיו, כאשר יעידו על זה כל חכמי הרפואה והניתוח. ואיך אפשר לומר על מכונה נפלאה כזאת שנעשית מאליה בלי כונת עושה. ואם יאמר אדם על מורה שעות שנעשה מעצמו הלא למשוגע יחשב האומר כן. וכל דברים אלו נמצא במדרש תמורה (פרק ה) "מעשה במין שאמר לרבי עקיבא העולם הזה מי בראו אמר לו הקדוש ברוך הוא, אמר לו הראיני דבר ברור, אמר כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו". 
ואם נצייר שיולד אדם בדעת שלימה תיכף משעת הולדו הנה לא נוכל להשיג את גודל השתוממותו בראותו פתאום את השמים וצבאם הארץ וכל אשר עליה. וכאשר נבקש את האיש הזה להשיב על שאלתנו אם העולם אשר הוא רואה עתה בפעם הראשון נעשה מאליו בלי שום כונה או שנעשה על ידי בורא חכם, הנה כאשר יתבונן בדעתו ישיב בלי שום ספק שהדבר נעשה בחכמה נפלאה ובסדר נעלה מאד ומבואר בכתוב "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים יט, ב) "ומבשרי אחזה אלוה" איוב (יט, כו). ואם כן הדבר תמוה ונפלא מאד להיפוך איך נואלו פלוסופים גדולים לומר שהעולם נעשה במקרה. 
ופתרון החידה מצינו בתורה הקדושה המגלה לנו כל סתום והוא הכתוב בדברים (טז, יט) "לא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים". ושיעור השוחד על פי דין תורה הוא בשוה פרוטה כמו גזל וריבית. והלאו הזה נאמר על כל אדם וגם החכם מכל אדם וצדיק כמשה רבינו עליו השלום, אם יצוייר שיקח שוחד פרוטה יתעוורו עיני שכלו ולא יוכל לדון דין צדק. ובהשקפה ראשונה הוא דבר תימה לומר על משה ואהרן שבשביל הנאה כל דהו שהיה להם מבעל דין אחד נשתנית דעתם ודנו דין שקר. אבל הרי התורה העידה לנו שכן הוא "ועדות ה' נאמנה" (תהלים יט, ח) ועל כרחך שצריך לומר שהוא חוק הטבע בכחות נפש האדם, כי הרצון ישפיע על השכל. ומובן שהכל לפי ערך הרצון ולפי ערך השכל, כי רצון קטן ישפיע על שכל גדול רק במעט ועל שכל קטן משפיע יותר ורצון גדול ישפיע עוד יותר. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. וגם הרצון היותר קטן יוכל להטות איזה נטיה גם את השכל היות גדול. ומצינו בחז"ל (כתובות קה:) שעל ידי הנאה כל דהו שהגיעה להם מאדם הרגישו תיכף נטיה בשכלם לומר מצי טעין הכי, ואמרו על זה "תיפח רוחם של מקבלי שוחד". 
והשתא נחזי אנן אם רז"ל שהיו כמלאכים ברוחב דעתם ובמדותיהם הקדושות פעלה עליהם קבלת הנאה כל שהוא להטות שכלם, כל שכן אנשים המשוקעים בתאוות עולם הזה אשר יצר הרע משחד אותם, אומר להם, הרי לפני עולם של הפקר ועשה מה שלבך חפץ, עד כמה יש כח בנגיעה הגסה הזאת לעוור עיני שכלם. כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו, והוא כמו שיכור לדבר זה ואף החכם היותר גודל לא תעמוד לו חכמתו בשעה שהוא שיכור. ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר יותר תאוותיהם להנאות עולם הזה. ושוחד כזה יש בכחו להטות דעת אדם לומר כי שני פעמים שנים אינם ארבעה אלא חמשה. ואין כח בשכל האדם להכיר את האמת בלתי אם אינו משוחד בדבר שהוא דן עליו אבל אם הכרת האמת הוא נגד רצונותיו של אדם, אין כח להשכל גם היותר גדול להאיר את עיני האדם. 
היוצא מזה כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאיננו בכלל שוטה אשר אי אפשר להסתפק באמיתתם. אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד היינו שיהא חפשי מתאוות העולם הזה ומרצונותיו. ואם כן סיבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו כי אם מפני רצונו לתאוותיו המטה ומעוור את שכלו. עכ"ל. 
הרי ברור לכל בן דעת, שאינו משוחד אחר תאוותיו, שהעולם נברא על ידי בורא שתכנן הכל ועשה הכל בחכמה נפלאה שאין שום אפשרות, שהכל יעשה מעצמו ללא מתכנן. 
וראה מה שכתב בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ו) לבאר שמוכרחת מציאות הבורא בעולם: כאשר נסתכל בעולם הזה, נמצאהו מחובר ומורכב, אין חלק מחלקיו מבלי חבור וסדור, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושכלנו כבית הבנוי, אשר זומן בו כל הצריך לו. השמים ממעל כתקרה והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מסודרים כנרות וכל הגופות צבורות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו. ומיני הצמחים מזומנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דוד עליו השלום "תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי. צפור שמים ודגי הים עובר אורחות ימים" (תהלים ח, ז-ט). וסדר זריחת השמש ובואה להעמיד עתי היום והלילה ועלייתה וירידתה להמציא הקור והחום והקיץ והחורף מעניני הזמנים ותועלותיהם ושנותם תמיד על סדור אחד מבלי הפסק, כדכתיב "האומר לחרס ולא יזרח, ובעד כוכבים יחתום" (איוב ט, ז), וכתיב "תשת חשך ויהי לילה" (תהלים קד, כ). וסבוב הגלגלים אשר תנועותם מתחלפות והכוכבים והמזלות על הנהגה משוערת ומשקל מכוון לא יזח ולא ישתנה. והכוונה בכל דבר ממנו כוונת תועלת ותקנה למדברים, כמו שאמר שלמה עליו השלום "את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג, יא). ואמר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). וכל זה, חבורו והרכבתו נראים בכולו ובמקצתו, וכשנעיין בצמחים ובבעלי חיים, נמצאם מחוברים מהיסודות הארבעה, והם האש והרוח והמים והעפר, והמה נחלקים ונפרדים ואין בנו יכולת לחברם החיבור הטבעי, מפני שמקצתם משתנה אל קצתם וקצתם כנגד קצתם. ואם נחבר דבר מהם, הם ממהרים להשתנות ולהתחלף, אך החיבור שחיברה אותו התולדה הוא חבור מתוקן וקיים עד עת קץ. וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם, וידענו, כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען, מפני המחלוקת שביניהם, עלה בדעתנו ונתברר בנפשותינו, כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם, הוא בוראם יתברך אשר תקן קישורם ותיכן חיבורם. וההרכבה והחיבור נראים בכל העולם ובכל חלקיו, בשרשיו ובענפיו, בפשוטו ובמורכבו, בעליונו ובתחתונו, וצריך ממה שהקדמנו שיהיה כולו מחודש, כאשר התברר לנו כי כל מחובר מחודש, והדין חייב שנאמין, כי העולם מחודש. וכיון שכן הוא, ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו, צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחדשו. ומפני שהתברר, כי ההתחלות אי אפשר שיהיו מאין תכלית לתחילתם, מן הדין שיהיה לעולם תחילה אין תחילה לפניו וראשון שאין לו ראשון והוא אשר יצרו וחדשו מאין דבר, לא בדבר ולא על דבר, וכמו שכתוב בענין הזה: "אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאיתי" (ישעיהו מד, כד) ואמר "נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז), והוא הבורא יתעלה אשר אותו דרשנו ולמצאו כווננו במחשבותינו ושכלנו, הוא הקדמון אשר אין ראשית לראשיתו והראשון אשר אין תכלית לקדמותו, כמו שאמר הכתוב "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" (ישעיהו מד, ו) ואמר "אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא" (ישעיהו מא, ד). ויש בני אדם, שאמרו, שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התימה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר, בעודנו בבריאותו, כמחשבה הזאת. ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה, וחושב, כי זה נתקן מבלי כוונת אומן, שטרח בחבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הדבה עליו, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הויתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה. ואיך יוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת. ומן הידוע אצלנו, כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין במאומה מהם, לא ימצא בהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה, אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מיצוע קולמוס, ואומר, כי נשפך הדיו על הנייר, ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שאיננו נמלט מכוונת מכוון. וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר, שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בעינינו עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול. וכל מה שהבאנו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצד מעשיו, די למי שיבין ויודה על האמת ומספיק בתשובת אנשי הקדמות, שאומרים כי העולם קדמון, ודחיית דבריהם, ואתה דע לך. עכ"ל חובות הלבבות זיע"א. והדברים ברורים לישרים בלבותם ולמביני הדעת.