מדוע יש לאדם יסורים?

טז שאלה. מדוע יש לאדם יסורים?

תשובה. או בכדי לכפר על עונותיו (רמב"ם) או בכדי לעוררו להתקרב לקדוש ברוך הוא (חובות הלבבות) או בכדי לנסותו (ספר חסידים).

דע שכל היסורים שיש לאדם מושגחים בצורה מדוקדקת, וכפי שאמרו חז"ל עד היכן תכלית יסורין, אפילו הכניס ידו לכיסו להוציא שלש מטבעות ועלו לו שניים (ערכין טז.). וכתוב בשלחן ערוך (סימן רל ) "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה, לטוב עושה). ולדעת הסמ"ג והסמ"ק מקיים בזה מצות עשה, כשמאמין שכל מה שקורה לו הוא בהשגחה פרטית.

וכתב בספר הקדוש שומר אמונים (פרק יג) "אם ירגיל עצמו באמונה שכל היסורים בהשגחה פרטית, לא יכעס על שום דבר, ולא יבא לשנאה, כיון שהוא מאמין שהכל מהשם יתברך, שהוא בתוך ההסתרה ובתוך הנסיון, ואשרי המחזק עצמו תמיד בחוזק בזה האמונה, בודאי הקב״ה מראה לו נסים ונפלאות תמיד עין בעין".

מקורות:  כתוב ברמב"ם (הלכות תשובה א, ד), עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ע"כ. ובחובות הלבבות (עבודת האלוקים פרק ט) הסביר שמטרת החולי היא כדי שבני אדם יתקרבו לקב"ה: "וכשירצה הבורא להעיר אותך ולהוכיחך, יצוה אחד מן המשרתים להסתלק מעבודתך, ויחלה האבר ההוא מגופך או שנים או כולם, ויחלה וידוה עד עת ידוע. ואם תקיצי ותשובי אליו, יצוהו לשוב לעבודתך וירפא גופך וישוב לענינו הראשון, כמ"ש הכתוב: אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' וגו' ישלח דברו וירפאם וגו'. וכאשר ישלמו ימי נסיונך בעוה"ז, יצוה הבורא יתעלה כל מי שזכרנו מן הפקידים והשמשים והשוערים והעבדים והמשרתים לשוב מעליך, וינתקו הקשרים והמצועים, אשר בינך ובין גופך, ותשובי אל ענינך הראשון, וישאר גופך אין תנועה לו ולא הרגשה". ע"כ. ובספר חסידים (סימן תרה) כתב "שכל נסיון שבא לאדם כדי שיזכה ויקבל עליו שכר טוב. בדרך הנסיון של איוב שהיו חנם כדי לזכותו עליהם". ע"כ. 

ועד כדי כך ההשגחה הפרטית על האדם עד כדי שעל כל בשורה טובה נפסק בשלחן ערוך (סימן רכב) לברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. ועל כל בשורה רעה נפסק בשלחן ערוך (שם) לברך 'ברוך אתה ה' דיין אמת'. וכתב עוד השו"ע (שם) "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה 'שגזר' עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו" הרי ברור שהסיבה היא מכיון שהכל מושגח בהשגחה פרטית. 

וכן ביאר הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג פרק יז ד"ה והדעת הה'): מפנת תורת משה רבינו עליו השלום שהוא יתעלה לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדין, ושכל מה שיבא לאדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל, הכל הוא על צד הדין, והיותו ראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל, ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה רק על צד העונש לו, ואלו השיג למעט הנאה היה גמול לו, וכל זה בדין, והוא אמרו עליו יתעלה כי כל דרכיו משפט, אלא שאנחנו נסכל אופני הדין ההוא. 

ואנחנו נאמין שכל אלו הענינים האנושים הם כפי הדין, והשם חלילה לו מעוול, לא יענוש אחד ממנו אלא המחוייב והראוי לעונש. זהו הכתוב בתורת משה רבינו עליו השלום כי הכל נמשך אחר הדין, ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו ז"ל, שאתה תמצאם אומרים בביאור "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון" (שבת נה.). ואמרו "במדה שאדם מודד בה מודדין לו (משנה סוטה א, ז). ובארו בכל מקום שהמשפט מחוייב בהכרח בחוקו יתעלה, והוא שיגמול העובר על כל מה שיעשה ממעשה הכבוד והיושר, ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא, ושיעניש על כל מעשה רע שיעשהו האיש ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא, אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו, רצה לומר האזהרה מן העוול והחמס, אמרו אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה (פסחים קיח.) ואמרו כל האומר קודשא בריך הוא וותרן הוא יתוותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה (בבא קמא נ.) (פירוש- כל האמור הקב"ה ותרן, יוותרו מעיו. אלא מאריך אפו וגובה חובו) ואמרו אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, ובארו שהוא אף על פי שלא צווה נותנין לו שכרו. 

ומה שכתבנו לעולם יהא אדם רגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" (פירוש- כל מה שעושה הקב"ה, לטוב עושה) מבואר בשלחן ערוך (סימן רל סעיף ה) "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". 

ומה שכתבנו שבקבלת הדין עליו שמאמין שהכל בהשגחה פרטית כפי מעשיו, יש אומרים שהוא מצות עשה, כן כתב בשומר אמונים (השגחה פרטית פרק יד) בשם הסמ"ג וסמ"ק: "כי צריך לקבל על עצמו אמונת השגחה פרטית מעם ה', על כל דבר קטן וגדול, הן שיארע לו איזה צער ח"ו, או כל דבר שמזדמן לפניו הן לטוב והן רע, וכל שבא לפניו לפני עיניו, תיכף יקבל על נפשו ובתוכיות לבבו האמונה בהשגחה פרטית". דכן מבואר בספר מצות גדול (עשין יז): מצות עשה לצדק את הדין על כל המאורע שנאמר (דברים ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך". ואם אחר שעשה תשובה לא יבא עניינו בטוב כאשר בתחילה מצות עשה לחשב בלבו כי לטובתו נשתנו ענייניו, כי קודם שעשה תשובה היה הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר המצות שעשה בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא שנאמר (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו". וכדרך שהוא עושה לשונאיו לשלם להם שכר המצות שעשה בעולם הזה כך משלם לאוהביו לעולם עונש העבירות שעשו בעולם הזה כדי שיהיו זכאין וקיימין לחיי העולם הבא. וכל אדם צדיק או בעל תשובה שמהרהר על המאורעות שאינם לטובתו עליו הכתוב אומר (הושע ז, טו) ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע, אמר הקדוש ברוך הוא אני שלחתי להם יסורין בעולם הזה כדי לחזק זרועותם לעה"ב ואלי יחשבו רע (ילקוט שמעוני) והיה להם לחשוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג, יג). 

וכן מבואר בספר מצות קטן (מצוה ו) לצדק את הדין על כל המאורע כדכתיב "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך" (דברים ח, ה). לצדק את הדין, דרשו חכמים (ברכות ס.) אם הריעוך הרבה יהא בעיניך מעט ואמור מעט מחובי נגבתי. דהיינו שיהיה שמח ביסורין כשבאין עליו, ואם אינו יכול לסובלן מכל מקום לאחר שיעברו ישמח בהם וישתוק ואל יתפאר בהם כדאמרינן, אגרא דיסורין שתיקותא (ברכות ו.). ומצוה זו נוטה מאד אל האהבה כאשר דרשו רבותינו, בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו (ברכות נד.) גם מצינו דורות הראשונים שהיו מחבבין היסורין. וגם דרש רבי עקיבא חביבין יסורין. ע"כ. 

ואעתיק לפניך דברים יסודיים בענין השגחה פרטית מספר שומר אמונים, ותדע כי השגחת הקב"ה על בני אדם הוא בלי שיעור. ואביא לך דבר אחד מסה״ק שיעור קומה לרמ״ק (באות נד ההשגחה ה) וז״ל, למשל אשה שהיא עוברה ומפלת ח״ו, והוא על ידי שזה הוולד הנוצר נגזר עליו בבית דין של מעלה מסיבת חטאיו של גלגול הקדום, אם סקילה נופלת אמו על אבן או עץ ומפלת, ואם שריפה ח״ו אז נכוית באיזה דבר ומפלת, וככה על ידי פחד או לשאר הסיבות. וגם אביו ואמו חייבים מעין זה הדבר, לכן מזווגן הקב״ה ביחד, וזה שכתוב "משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט, י) כי סובלים בשותפות זה העונש ח״ו, לכן נסתבב שאמו של זה הוולד דייקא מתעברת עם זה העובר. וכן כתבו בספרים הקדושים שכל הדיבורים מנויים וספורים, כמה יכול לדבר בימי חייו, וכשיכלו דבוריו יכלו ימי חייו (כן כתב ספר דרך פיקודך מצות לא תעשה לד. וכן כתב ספר דרכי צדק) לכן אשרי מי שנותן דבוריו בדברי אלהים חיים ומלך עולם. ע"כ.