טו שאלה. האם יש השגחה פרטית או כללית על החיות?
תשובה. מפשטות המדרשים רואים שיש השגחה פרטית על החיות וכן דעת התוספות, רבינו האר"י ז"ל, הבעל שם טוב ועוד רבים. ואמנם לדעת הרמב"ם, ספר החינוך וספר העיקרים, על החיות יש השגחה כללית, שרק לא יכלה אותו המין, אבל לא השגחה פרטית.
מקורות: ברור שיש השגחה כללית על החיות, להוציא מהדעות הכוזבות האומרות שעזב ה' את הארץ. וכפי שביאר הרמב"ן על הפסוק באיוב "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור" (איוב לט, א). כמבואר בגמרא (ב"ב טז.) שיעלה זו אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות, והקב"ה מזמן לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה, ואלמלי מקדים או מאחר רגע אחד מיד מת. וביאר שם הרמב"ן: ענין כל אלה להודיע את איוב כי הוא יתברך יודע במינים ובאישים ומשגיח עליהן ליישב עולמו בהן ולהוציא מדעתו כפירת הסרת הידיעה וההשגחה. והזכיר היעלים כי הן חיות הסלעים אין בהן חפץ לאדם בענין העורב. כי הוא הבורא אותם ונתן להם צורכם ועושה בהם חפצו. ע"כ.
ובספר כד הקמח (ערך השגחה) הסביר רבינו בחיי שבחיות יש השגחה כללית לקיום המין ולא השגחה פרטית: מספר איוב אנו למדים דבא לבטל דעת האומרים כי מפחיתות האדם אצל רוממות השם יתברך ומעלתו אין ההשגחה שופעת בשפלים, ומה שכפל הלשון משגיח מציץ רמז לשתי ההשגחות שהזכרתי ההשגחה הפרטית אינה נמשכת אלא אחר השכל ועל כן אינה נמצאת בשאר בעלי חיים וכל שכן בצמחים, שאין העלה שנפל לו מן האילן הוא בהשגחה מאת הבורא יתעלה, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאתו יתברך, ולא הרוק שרקק ראובן ונפל על היתוש והרגו שהיה ממנו יתעלה, ולא שזה הדג חטף ובלע התולעת הצפה על פני המים ברצון אלקי אלא כל זה מקרה גמור, והראיה שאין בשאר בעלי חיים השגחה פרטית מה שאמר חבקוק (חבקוק א) ותעש אדם כדגי הים וגו' למדך הכתוב כי שאר בעלי חיים נעזבים הם אין ההשגחה בהם פרטית, אבל בבני אדם אינו כן זה הוא שאמר (שם) ה' למשפט שמתו וגו'. למדך שהשגחת ה' יתברך פרטית על האדם להנהיגו בדרכי המשפט ולהוכיחו בתוכחות על עון.
ומתוך הנבראים האלה שהודיע הקדוש ברוך הוא לאיוב והן העורב והיעלים והאילות, נראה כי יש השגחה פרטית גם על שאר בעלי חיים ואין הדבר כן כי אין ההשגחה זאת להם בפרט, אלא כדי לקיים המין ההוא. כי לולא שהקב"ה מכין מזון לכל מין ומין היה המין ההוא בטל. ואם כן אין עיקר השגחה זו אלא לשמור הכלל וזה שכתוב "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" (תהלים קמז, ט), וכתיב "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם" (תהלים קד, כא), וכתיב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז) וכן מאמר חז"ל "יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים" (עבודה זרה ג:). ואין כונת כל זה רק לשמור הכלל, ומזה דרשו חז"ל שהעורבים, אביהם שונאין אותם ואינו מפרנסן לפיכך הקדוש ברוך הוא מזמין להם יתושין מתוך צואתן ונכנסין לתוך פיהן, וכן בגמרא מסכת בבא בתרא (טז.) "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור" (איוב לט, א) יעלה זו אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת, עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה (הולד) וימות ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה. ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת. "חולל אילות תשמור" (איוב שם) אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה נחש שמכישה בבית הרחם ומתרפה מוולדה. ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה, הרי בין רגע לרגע לא נתחלף לי. ע"כ. וכל הענינים האלה ההשגחה מבוארת בהם לקיום המין בלבד. עכ"ל.
ובפירוש דף על הדף על מסכת עבודה זרה (טז:) הביא בשם הגאון הרב צבי קריזר, דיש מחלוקת ראשונים אם יש השגחה פרטית על החיות, דהתוס' (בעבודה זרה טז: ד"ה דימוס) הביאו מהירושלמי בשביעית (פרק ט) את המעשה ברבי שמעון בר יוחאי שלאחר שיצא מן המערה ראה צייד עופות, וכששמע בת קול האומרת 'דימוס' היה העוף נמלט מן הפח, וכשהיתה אומרת 'ספיקולא' היה העוף ניצוד, וכתבו ע"ז התוס': "ושמעת מן הדא אפילו ציפורא קלילא מבלעדי שמיא לא מתצדא כל שכן בר איניש". הרי מבואר שסוברים התוס' שאף על ציפורים ישנה השגחה פרטית.
ומאידך מצינו דבספר "החינוך" במצות שילוח הקן (מצוה תקמה) שכתב: משרשי המצוה לתת אל ליבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיהו לב, יט). ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים (אלא ברצונו יתברך) כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראם מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה. וכשיטתו זו של בעל החינוך שעל בעלי חיים אין השגחה פרטית כמו על בני אדם אלא רק 'השגחה מינית' כתב גם הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (חלק שלישי פרק יז ד"ה והדעת הה'), וכן היא דעת "ספר העיקרים" (מאמר רביעי פרק ח) שבעלי חיים מושגחים רק בהשגחה מינית. עכת"ד.
ועיין בזה עוד ב"דברי חיים" בפ' מקץ (ד"ה במד"ר אשרי הגבר וכו'), ובס' "היכל הברכה" מקמארנא פ' בראשית (דף לה, לו), ובספר "שומר אמונים" מאמר השגחה פרטית (פרק יז). אלא שעדיין יש לעיין, דדילמא כל מה שמצינו בתוס' כאן שסוברים שגם על עופות ובע"ח יש השגחה פרטית, זהו רק עד כמה שזה נוגע לאדם, לטרחתו וענייניו וכדומה.
וזה לשון ספר "היכל הברכה" מקמארנא (בראשית דף לה, לו) יסוד התורה וכל תופשי התורה המאמינים בניסים ונפלאות התורה יודעים זה בידיעה ברורה שהקב״ה משגיח בתחתונים בשפלים כי בלא זה חלילה הרי הוא עוקר כל יסוד התורה והעבודה. וכיון שאנו עם הקודש דבקים בתורה ומאמינים בה והוא מן העיקרים גדולים.
וכן כתב אלשיך הקדוש על הפסוק "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור" (איוב לט, א) עוד הביטה וראה השגחה פרטית אפילו בבהמה גם בבני האדם, והוא הנה ארז"ל כי בעת לדת יעלת סלע, עולה לראש הסלע וכורעת לילד, והקב"ה מזמין לה נשר ומקבל הולדות בכנפיו ומצילם שלא יפלו, וכן ארז"ל באילות השדה שאינה יולדת אלא ע"י שברגע הלידה, מזמין לה הקדוש ברוך הוא נחש ונושך לה באותו מקום ויולדת, ואלמלא כן היה נבקע כרסה ומתה, ועל השגחת ב' הדברים האלה אמר, על הא', "הידעת עת לדת יעלי סלע" כלומר כדי שתזמין לה נשר כמוני היודע והעושה בהשגחתי, מזמין הנשר בעת וברגע האמתי. ועל השנית אמר "חולל אילות" שהוא הנחש, האם תשמור אותו שיהא מוכן אל העת ההיא, כלומר, כי אין זה כ"א בהשגחתי שאדע העת ומזמין ומקרב הנחש ומכריחו לעשות הדבר.
וכן כתב בספר הברית (חלק א פרק ח ד"ה והיותר פלא בזה: שהוא יתברך משגיח מאד לזון ולפרנס לכל הבריות מקרני ראמים עד ביצי כנים הוא מה שברא לכל מין מהם מזון הראוי ומהמתוק לו לפי מזונו וטבעו.
ובספר שומר אמונים מאמר השגחה פרטית פרק יז כתב: עובדא הוה פעם אחת בבעל שם טוב זיע"א שהיה עם תלמידו, ופתאום עברה רוח עזה, ואמר שהרוח היתה בשביל תולעת אחת שהיתה החמה זורחת עליה והיתה צועקת לה', ושלח ה' זה הרוח ונפלו כמה עלין לארץ ונפלה גם היא עמהם. ואמר להם זאת להודיע גודל השגחת הבורא יתברך ורחמנותו על כל בריין דעלמא כמובא בלשון התיקונים הנ"ל.
כתב ספר מורה הנבוכים (חלק ג פרק יז בד"ה בדעת הה') אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל. ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה, רצה לומר בהשגחה האלהית, אסמוך בה למה שהתבאר אצלי שהוא כוונת תורת השם וספרי הנביאים, והוא שאני אאמין שההשגחה האלהית אמנם היא בזה העולם התחתון, ר"ל מתחת גלגל הירח, באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר כי כל דרכיו משפט, אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה, ולא זה הרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת השם, ולא שזה הדג שחטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלהי אישי, אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור.
ואשר הביאני לזאת האמונה, הוא שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לשם השגחה באיש מאישי בעלי חיים כ"א בבני אדם לבד. אמנם שאר אישי בעלי חיים הענין בהם כאמור לעיל. ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהן בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי חיים בלתי מושגח בהן רק במין ההשגחה, מאמר חבקוק הנביא ע"ה אשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר ה' אלהים כאלו נעזבו בני האדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים, והוא אמרו ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה הועלה וגו', ואחר כן ביאר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם להתחייבם בכל מה שחל בהם, אמר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו. ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו, אומרו נותן לבהמה לחמה וגו', ואמרו הכפירים שואגים לטרף ולבקש וגו', ואמרו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומאמר החכמים יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים, והרבה כמו אלו המאמרים הנכתבים הנמצאים, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלו כולם השגחה מינית לא אישית, וכאלו הוא מספר פעולותיו בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחמר עמידתו, וזה מבואר נגלה, ר"ל הכנת מציאות מזון כל מין לאישיו, ולולא זה היה המין אבד בלא ספק, וזה מבואר במעט הסתכלות, ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע"ד האכזריות או השחוק, ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר, למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים, כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני בעלי חיים, כי מענה זאת השאלה האחרונה, כן רצה ה', או כן גזרה חכמתו, או כן גזר הטבע, לפי שלשת הדעות הקדומות, ובאלו המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה. והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך, שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או איחס לו ליאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו, א"כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה, זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה, ואמנם שאר הדעות הקודמות יש בהן תוספת וחסרון, אם תוספת יביא אל בלבול ושגעון גמור, ולהכחיש המושכל, ולהתגבר על המוחש, או קצור וחסרון, יתחייב להאמין אמונות רעות מאד, ויתחייב הפסד סדור בני אדם, וימחה ויפסיד כל טובותיהם במדות ובדבריות, ר"ל דעת מי שמעלה ההשגחה מבני אדם וישוה ביניהם ובין אישי שאר מיני בעלי חיים. עכ"ל.
והסביר רד"ק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) אף על פי שהתרתי לכם דם החיה לא התרתי דמכם לחיה, כי החיה נתתי ברשותכם ולא אתכם ברשות החיה. ופירש לנפשותיכם, שתהיה המכה מכת נפש והרג, זה אדרוש מן החיה.
וביאר כן גם הרמב"ן (בראשית ט, ה) והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש. הגיד כי הדם הוא הנפש, ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם. ורבותינו (ב"ק צא:) דרשו בו הורג את עצמו, את דמכם מנפשותיכם אדרוש. מיד כל חיה אדרשנו תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא, כח). ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד:) וצוה כן בבני נח כבישראל. ע"כ.
ובספר קב הישר הביא בענין זה שאף צער של חיה נשמע אצל הקב"ה: בא וראה מה שהביא בעל החרדים באיש חשוב, תם וישר, שנתאכסן אצלו הקדוש האר״י ז״ל, ועשה לו כבוד גדול וטרם נסיעתו של אותו איש הקדוש האר״י ז״ל אמר לו, מה הגמול אשר אשלם לך בעד החיבה גדולה שהראית לי, ואני מוכן לתשלום גמולך והטרחה שטרחת בשבילי. והשיב לו הבעל הבית שהיו לו בנים, ואח״כ נעשית אשתו עקרה, אולי ימציא לו תרופה לאשתו כבראשונה, והשיב האר״י ז״ל, הסיבה שנעשית עקרה כך הוא, שהיה סולם קטן עומד בביתך שהיו התרנגולים קטנים עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי מים אשר היה סמוך לסולם, והיו שותים ומרוים צמאונם, ופעם אחת אמרה אשתך להמשרתת שתסיר הסולם משם, אך כי לא היה כוונתה לצער את התרנגולים כי אם מטעם אחר להיות הבית נקי, ומאז אשר הוסר הסולם יש להתרנגולים צער גדול שאינם יכולים התרנגולים לפרוח כי היו עדיין קטנים לסבול צמאון גדול ועלתה צפצופם לפני הקב״ה המרחם על כל מעשיו, וע״י כן נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה׳ נתן לה הריון וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך כי השם יתברך פוקד ומשגיח על כל הבריות ברוב רחמיו וחסדיו, ומשלם להמצערים את הבריות. ע"כ.
ואף לדעת האומרים שיש השגחה כללית על החיות ולא פרטית, ביאר בספר שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית פרק טז) ודע כי גם ביתר ענינים שאין שייכים לבני אדם, ואין מגיע תועלתם לבני אדם, הגם כי מובא מאיזה קמאי שהמה מושגחים רק בדרך כלל, אבל אין הכוונה שהקב"ה מסיר השגחתו מאיזה דבר חס ושלום, כי אין עוד מלבדו, ואין דבר שבעולם שיהא לו חיות בלתי חיות הבורא ברוך הוא, שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים הכל בהשגחה גדולה, רק הכוונה שאין מתנהג אתם בדרך נסי כבני אדם, והמה מושגחים בדרך טבע הבריאה. כמאמר רז״ל (שבת דף נג:) אדם אית ליה מזלא ובהמה לית לה מזלא, והכוונה מזלא עילאה דכולא ביה תליא, וזה כוונת רז״ל (זוהר נשא קלד.) הכל תלוי במזל אפילו ס״ת שבהיכל, הוא מזלא עילאה, עיין בספר שערי אורה לה), וכן מה שאמרו רז״ל (יבמות סד:) מזלא גרים, אין הכוונה המזל בפשטות ח״ו, רק עוונו גרים ונידון במזל העליון, כמבואר בספרי הרמ״ק ז״ל, אבל הכל מושגח בהשגחה עליונה לכן נאסר לנו לצער שום בעל חי, ואמרו רז״ל (בבא מציעא לב:) צער בעלי חיים דאורייתא, ואם אדם מצער אפילו הקטן שבנבראים בחנם עולה צערו לפני ה', וח״ו האדם מסכן עצמו. ע"כ.
