האם יש השגחה פרטי פרטית, בכל מה שקורה לאדם?


יד שאלה. האם יש השגחה פרטי פרטית, בכל מה שקורה לאדם?

תשובה. כן. וכתב הרמב"ן (שמות יג, טז) "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל מקרינו, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, אלא כולם נסים, הכל בגזרת עליון". 

מקורות: הרמב"ם כתב שהשגחה פרטית זה העיקר הראשון מעיקרי האמונה "אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה מצוי ומשגיח". וכן פירט הרמב"ם (בהקדמה למשנה סנהדרין פרק י): היסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם" (ירמיהו לב, יט) ואמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו, ה) ואמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה. והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך" (שמות לב, לב), והשיבו יתעלה "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה. הרי שהקב"ה משגיח על האדם אם לטוב ואם למוטב. ע"כ. 
וכן כתב במורה הנבוכים (חלק ג פרק יז) וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם, אמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו) וכתוב "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו" (ירמיה לב, יט) וכן כתוב "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה" (איוב לד, כא) וכן כתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות, לב, לד) וכתוב "ופקדתי עליכם כפרי מעלליכם" (ירמיהו כא, יד). וכתוב "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג) וכתוב "והאבדתי את הנפש ההיא" (ויקרא כג, ל) וכתוב "ונתתי פני באיש ההוא" (יחזקאל יד, ח) וכן עוד פסוקים רבים. וכן כל מה שכתוב בענייני אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום ראיה גמורה שיש השגחה פרטית על בני האדם. ע"כ. 
וכ"כ הרמב"ן באגרת "תורת ה' תמימה" (בד"ה וכן): והנה נתברר כי הנסים המפורסמים שהיו ביציאת מצרים מורים על החידוש ועל הידיעה ועל השגחה. ועל כן נצטוינו לעשות להם זכרון במזוזות הפתחים. ונמצאו המצות כולן חמודות מאוד וחביביות שכל שעה אדם רואה או עושה אותן מודה לאלהיו, הוא כוונת היצירה שאין טעם אחר ביצירת האדם, ואין לאלהים חפץ בתחתונים רק שידע שהאדם יודה לאלהיו. ומן המצות האלה ההתמדה בהם שאדם מכיר בהם ומודה בהם על הנסים המפורסמים המורים על החידוש והידיעה והשגחה, שלשה יסודות התורה, שהזכרנו מהם שהאדם מודה על הנסים הפורסמים ההווים תמיד, כי רוב בני אדם סבורים שאין האל פועל תמיד בנסים אלא עולם כמנהגו נוהג, וכן סבורים רבים מן החכמים בעלי העיון והרב מכללם" כוונתו לרמב"ם במורה הנבוכים (ב, יט, כה, כט) ובאגרת תחיית המתים (סוף פרק ו): "הענינים הטבעיים הנמשכים תמיד שהם מנהגו של עולם אשר יאמרו עולם כמנהגו נוהג" (עבודה זרה נד:). זה לענין השגחה כללית על העולם, אבל על האדם סובר הרמב"ם שיש השגחה פרטית. 
וכן כתב בספר כד הקמח לרבינו בחיי (ערך השגחה): "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם" "ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ" "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג). הזכיר דוד עליו השלום בשלשה פסוקים אלו ענין ההשגחה וביאר שהיא שופעת בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט, שהקב"ה רואה מחשבותם ומבין את כל מעשיהם, וכן הוא אומר (שם צד) "הנוטע אוזן הלא ישמע" ביאור הכתוב כי מי שברא כלי הראות וכלי השמע קל וחומר שהוא רואה ושומע. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ה, כא) "כי נכח עיני ה' דרכי איש". וכן דרשו ז"ל (אבות ב, א) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. ע"כ. וביאר שם שכל ספר איוב שמוחזק שנכתב על ידי משה רבינו, בא ללמד על ההשגחה הפרטית על האדם כפי מעשיו וכפרי מעלליו. 
וכן כתוב בספרים רבים ראשונים ואחרונים שיש השגחה פרטית על האדם. ובצוואת הריב"ש לבעל שם טוב זיע"א אמר כיצד להתייחס להשגחה פרטית זו: דאם שומע אחד מדבר והוא מתפלל, יאמר למה הביאו ה' הלום לדבר בתוך תפלתי הלא כל זה בהשגחה פרטית אך הדיבור הוא השכינה, שרתה השכינה בפיו של זה האדם כדי שאחזק את עצמי לעבודה. כמה יש לי לחזק את עצמי בעבודה היא תפלה. ובפרט אם האיש המדבר הוא נכרי או קטן נמצא כביכול השכינה באדם כזה כמה ראוי לו לעשות בזריזות. ע"כ. 
וכן כתב בספר הברית (חלק ב מאמר יא פרק ג) בפרט בענין ההשגחה האלהיית צריך שתאמין כפי המקובל הצודק והמסורה הנאמנה שהקב"ה ממכון שבתו משגיח על פרטי פרטיי הדברים אצל בן אדם, אין דבר קטן או גדול אשר קרך בדרך או בעיר בבית או בשדה שאינו בהשגחה נפלאה ומצומצמת מאת האלהים, הוא משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים ודלתי שמים על כל פרטי הדברים כקטון כגדול, כאשר אמרו חז"ל (ערכין טז:) אפילו אם מתהפך חלוקו של אדם או רצה להוציא מכיסו שתי כסף ועלה בידו אחד ובהפך, הוא בהשגחה. ע"כ. 
וראה מה שכתב ספר חסד לאברהם: כבר נתפרסם לעין כל שאין לעלות דעת שום מאמין שימצא שום פעולה קטנה או גדולה שיהיה על ידי מקרה חלילה אלא הכל בהשגחה עליונה ולא מהשגחה מכח אנושית ומכח המחודשת בין ממלאכים בין מכסאות בין מספירות חס ושלום אלא הכל בסוד השגחות אין סוף היודע טוב ורע ויפעלהו ברצונו הטוב להעניש או לתת שכר הכל לפי החשבון, לא יוסיף ולא יפחות אפילו נקודה כמלא נימא ואמנם נמצא ענין השגחות נשתנה לעתים ולזמנים. עיין שם שמנה שמונה עשרה זמנים וכל אלו השגחות כוללות לכל העולם כולו. 
וכן מובא בספר אגרא דפרקא (אות קכד): לא יחשוב האדם על שום דבר שהוא במקרה ואיזה סיבה גרם רק הכל בהשגחת השם יתברך. ע"כ. 
וכן כתב בספר פלא יועץ (בנספח באלפא ביתא לגאון הרב צבי הירש) כתוב בספרים שיש השגחה פרטית על האדם, עד כדי שאם מבקש איזה דבר, כל שחיה ושחיה שעושה היא בהשגחה פרטית. זאת יזכר תמיד ולא יניד מחשבתו מזה, ויעשה כל מעשיו לשם שמים ברצון טוב. ע"כ. ונראה סמך לכך מדברי הגמרא (ערכין טז:) עד היכן תכלית יסורין אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו, וגדולה מזו אמרו אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן ואפילו נהפך לו חלוקו ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים. ע"כ. ואף שכתוב בגמרא שם שאם הושיט ידו להוציא שתיים ויצא שלש אין בזה משום תכלית יסורים. הביאור הוא שזו גם השגחה פרטית, רק שאין זה חלק מיסורין מכיון שאין טרחה גדולה להחזיר בחזרה את המטבע הנוסף שיצא, כמבואר שם בגמרא. 
ודע שדעת הרמב"ם שרמת השמירה על האדם היא לפי רמת הדבקות בו יתברך. בבחינת מה שכתוב בתהלים (לג, כב) "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך". דהיינו שחסד ה' יהיה על האדם כפי הרמה שייחל לקב"ה. ונראה שאין בזה סתירה לענין השגחה פרטית על האדם בכל עיניינו. שלעולם הקב"ה יודע בדיוק ומשגיח על האדם. אלא שיהיה על האדם יותר שפע, לפי רמת דבקותו בקב"ה. ומעין זה כתוב "הבוטח בה' חסד יסובבנהו" (תהלים לב, י). דהיינו שיסובב סביב הבוטח יותר חסד כאשר יבטח יותר בה'. וזהו מעין שכר או הנהגה שיש על מי שבוטח. אבל בכל אופן גם מי שאינו בוטח יושגח בהשגחה פרטית. ודעת הרמב"ם בענין זה מבוארת בספרו מורה הנבוכים (חלק ג פרק יז ד"ה והדעת הה'): ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. ע"כ. 
ועוד הוסיף הרמב"ם לבאר בענין זה במורה הנבוכים (חלק ג פרק נא): והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפועל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב, ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר, כמי שהוא בחשך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרם "ורשעים בחשך ידמו" (שמואל א ב, ט). ואשר השיג וכונתו כלה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר, ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינו, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים, לשלול השגחת השם מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה מצוא החסידים והטובים רעות גדולות, והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם, ותהיה השגחת השם יתברך מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו ה' יתברך בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מן ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיב מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי, וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע, והנה התאמתה אצלי זאת האמונה ג"כ מדברי התורה, אמר ית' והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סיבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עקר, אמר השם יתברך "אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך" (ישעיה מא, י). ואמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך (ישעיה מג, ב), כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, תדבר בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם. אמר "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" (תהלים קיח, ו) התבונן בשיר של פגעים (תהלים צא) תראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה, והמחסה והשמירה מכל הרעות הפוגעות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות, ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם, אמר "כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות" "באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו". "לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם" "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים". והגיע מסיפור השמירה מצער בני אדם, שאמר שאתה אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת ואתה על דרכך עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט השם ושלומתו לרשעים ההם שנהרגו ואתה בשלום, והוא אמרו "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" "רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה" וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואחר כך נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסיבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" וכבר בארנו שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כך. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק. ע"כ. הרי שלדעת הרמב"ם ככל שיודע ומשיג יותר את הקב"ה תהיה עליו יותר שמירה מצרות וכיוצ"ב, אך לא הזכיר שמי שלא בדרגה לא תהיה עליו השגחה, אלא שיזכה לשמירה פחותה, וצריך לומר שזה סוג של הנהגה, שמי שבדרגה גבוהה להשיג את השם, ממילא שכרו איתו שיש עליו יותר שמירה. 
וכ"כ עוד הרמב"ם (במורה הנבוכים חלק ג פרק יז) שרמת השמירה על האדם לפי הדבקות שלו בבורא. שכתב: ואולם ההשגחה האלהית, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה ונפל הגג על מי שבבית, אם היה במקרה הגמור לא היה ביאת האנשים בספינה ושבת האחרים בבית במקרה לפי דעתנו, אבל ברצון אלהי לפי הדין במשפטיו אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם. ע"כ. 
וכן סובר הבעל שם טוב, כפי שכתב בספר שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית פרק יג ד"ה ותדע): כתיב (תהלים קכא) "ה׳ צלך" שהקב"ה הוא צלו של האדם כביכול, כידוע מהבעש״ט הקדוש זיע"א. וכל מה שאדם עושה גורם ככה למעלה בשמי שמים, ואם האדם ח׳׳ו הולך במקרה ואינו שם אל לבו אמונת השגחה פרטית, עליו הכתוב אומר "ואם תלכו עמי קרי וכו' (ויקרא כו, כא) "והלכתי אף אני עמכם בקרי" (שם פס' כד) ח״ו, אבל אם משים על לבו גודל השגחת הבורא בכל דבר אז מושגח משמים גם כן בהשגחה פרטית יותר מכל אדם. ע"כ. והביא שם המהדיר שכן הוא בספר קדושת לוי (בפרשת נשא): והכלל הוא כך, דהנה הבעל שם טוב היה מוכיח תמיד את העולם בזה הפסוק (תהלים קכא, ה) "ה' צלך" דהיינו כמו שהצל עושה מה שאדם עושה, כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שאדם עושה. ולכך צריך האדם לעשות מצות וליתן צדקה ולרחם על העניים, כדי שיעשה הבורא ברוך הוא גם כן עמו טובות. 
וכתב שם המהדיר (בשומר אמונים) לעיין בגמרא שבת (קנא:) כתיב: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג, יח) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. וכן ציין לעיין במדרש רבה (לג, ג): כתוב בתהלים "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (קמה, ט) רבי תנחומא אמר, למחר שנת בצורת באה והבריות מרחמין אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליהן רחמים. ביומי דרבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית אתון לגביה אמרין ליה רבי גזר תעניתא, גזר תעניתא יום קדמאי יום ב' יום ג' ולא נחת מטרא, עאל ודרש להון אמר להון בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים. ע"כ. (פירוש היו צריכים להתענות משום גשם. אמר להם תעשו צדקה איש עם רעהו וירחמו עליכם מן השמים) ומבואר שם בהמשך על אחד שנתן צדקה לגרושתו, ובזכותו ירדו גשמים. ונראה שכוונתו של המהדיר שציין למקומות אלו, שכשם שבמידת הרחמים, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, כן הוא בהשגחה פרטית, שככל שמאמין יותר בהשגחה פרטית, כן יש עליו יותר השגחה. 
ובספר שומר אמונים הביא בשם המקובלים שכל דבר מושגח בהשגחה פרטית, דהיינו שיש בירור של נצוצות קדושה לפי שורש נשמתו. וז"ל: ודע כי לא לבד שכל אחד ואחד בכלל ופרט מושגח בהשגחה עליונה על דבר גדול וקטן, רק כל מה ששייך לבני אדם הכל מושגח בהשגחה פרטית, דהיינו כל חפציו וכל בהמותיו ועופותיו, נגזר איזה מהם יחלה ואיזה מהם יבריא, וכמה יעברו וכמה יבראו, וכן עד כמה תסבול הבהמה והעוף, וכן כל הדברים שנצרך לצורך שימוש בני אדם, כולם המה בהשגחה פרטית דייקא, כיון שהמה לצורכי שימוש בני אדם, כמובא בספרי חכמה. 
ומעשה שהצדיק רבינו צבי מזידיטשוב זיע"א בעל עטרת צבי, שהלך עם תלמידיו על הדרך, וראה עגלה טעונה תבן וקש, ונפל בכל הדרך קצת קש ותבן, ואמר לתלמידיו דעו בניי כי כל כך נפלאה ההשגחה עליונה, כי התבן והקש גם כן בהשגחה עליונה איזה יפול לארץ, והאיך יפול, ועל איזה מקום יפול. ע"כ. וההסבר הפשוט הוא, כידוע בכפרים שעושים שם לבנים, ונצרך קש ותבן לצורך הטיט של לבנים, והוא בהשגחה באיזה לבינה, ובאיזה כותל יבנה, כי תלוי לפי ערך הניצוץ הקדוש שיש בו, ולאיזה בני אדם שייכים מחלקי הנצוצין שיש באלו הלבנים והטיט, והוא מסודות אלקינו ברוך הוא וברוך שמו. 
וכן אילן שנופלין ממנו העלין הוא בהשגחה עליונה איזה עלה יפול מקודם, ועל כמה ידרסו בני אדם, ואיזה מן העלין ישארו לבסוף, ולפעמים יש בו ניצוצין ונשמה וזה הוא תקונם, כמובא בדברי רבינו האר״י ז״ל. וסדר ואופן תקונם. איזה פרי התולעת יאכלנו, ואיזה יבוא למאכל אדם, או לצדיקים ועובדי ה', ולהבדיל לנכרים באם הניצוצין לא הגיעו זמנם להתברר ולהכנס בחולקא דקדושה. הכל בהשגחה עליונה מדוייקת, דכתיב "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ (דברי הימים ב טז, ט), וכתיב (איוב כה) "קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות" (איוב כח, ג). כי הקב״ה חוקר הכל, וגם על הניצוצין אשר בחושך וצלמות ובאבן, שכולם יתקנו ויתבררו ויתעלו. 
וכתב השומר אמונים שכתבו תלמידי הבעל שם טוב בשמו, שאם האדם הולך באמונה של השגחה פרטית אז נזדמן לו תמיד נצוצי קודש שהם משורש נשמתו, כמו שהיה רגיל לומר תמיד לתלמידיו, כי אוכלין בני אדם, ושותין בני אדם, והולכין בבני אדם, ומשתמשין בבני אדם, דהיינו חלקי נצוצי נשמת האדם שמפוזרים בכל דרכיו ובכל מאכליו ושתיותיו, ובכל חפציו, ובהמותיו, וכדומה לאין מספר (וכן מובא בספר דגל מחנה אפרים פרשת לך לך בד"ה וישב, דכך שמע מהבעל שם טוב זיע"א). ואם האדם חזק באמונה זו, אז הקב״ה מזמין לו הכל לפי ערך תיקון נפשו, ולא יגיעו ויבואו אליו רק הצורך לתקונו, ואז נתקן ביתר שאת, ואין צריך להתגלגל עוד בסיבת תיקונו. מה שאין כן אם הולך במזדמן ובמקריות חייו, נמסר למקרי עולם, כי כך גורם בזה בפתאות ובסכלות לבבו, ומתערבין הניצוצין שלו עם ניצוצין של אחרים, וניצוצי אחרים עם ניצוציו, וצריך לחזור לבוא להתגלנל ולתקן. וכן כל צעדיו של אדם ספורים ומנויים, כמו שאמר איוב (לא, ד) "הלא הוא יראה דרכי וכל צעדי יספור". ומברכינן המכין מצעדי גבר, ונגזר בשמים כמה צעדים יש לאדם לצעוד בימי חייו ובכל יום ממש. 
והביא שם המהדיר בשם ספר פרי הארץ, מהרה"ק רבנו רבי מנדל מוויטבסק זיע"א, פרשת בא: והנה באמת רחוק מרשעים ויפיג לבם להאמין השגחה פרטית כזו שאין אדם נוקף אצבעו ואין שום עשב יבש ונעקר ואין שום אבן נזרק. כי אם בזמן ומקום הראוי לו. ואין שום תנועה גדולה וקטנה הראשון עד שפל המדרגות ותחת לארץ הכל מאתו יתברך, כפי חכמתו לגלות אלוקותו וחכמתו יתברך חנון ורחום. עכ״ל. 
ובענין אם יש השגחה פרטית בגויים, בספר כלי יקר על הפסוק "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (במדבר א, ב) כתב: מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך 'אין לאומות השגחה פרטית' כי אם כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל 'כל איש מישראל מושגח בפרטות' ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמו שנאמר "ונפל ממנו רב" (שם יט, כא) ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא. ע"כ. הרי שסובר שלגויים אין השגחה פרטית אלא כללית לעומת עם ישראל שיש עליהם השגחה פרטית. ויש להעיר שברור שלדעת הבעל שם טוב וסיעתו, האומרים שיש השגחה פרטית על החיות כמבואר בסעיף הבא, אם כן יש גם השגחה פרטית על הגויים. ויתכן שאינם חולקים, שכל מה שקשור לעם ישראל אפילו בגויים יש בזה השגחה פרטית, ובשאר הגויים השגחה כללית. ובכל אופן ברור שגם אצל הגויים הקב"ה נותן להם כפי מעשיהם שכתוב "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". שהרי הגויים מחוייבים בשבע מצות בני נח. וגוי ששמר מצות אלו יש לו חלק לעולם הבא כמבואר ברמב"ם (הלכות מלכים ח, יא) כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. ע"כ. 
ומובא בספר כתר שם טוב (בסוף חלק א, וכן מובא בספר צוואת הריב״ש, ובספר אור תורה להרה״ק רבי בער זיע"א) וז״ל: התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה כן, כי זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש, או אוכל, או משתמש בכלי, נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותו רוחניות לא היה שום קיום לאותו דבר, כי יש שם נצוצין קדושים השייכים לשורש נשמתו, ושמעתי כי זה הטעם שיש אדם שהוא אוהב דבר זה, ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלין אפילו לצורך גופו הוא מתקן הנצוצות, כי אחר כך הוא עובד ה׳ באותו כח הבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל או שאר דברים, ובזה הכח עובד להשי״ת, נמצא מתקנם. לכך פעמים אירע שיאבד הדבר ההוא, וכשכלה כבר לתקן כל הנצוצות שהיו באותו דבר השייכים לשורש נשמתו, אז לוקח ממנו השם יתברך אותו הכלי ונותן לאחר, ששייכים הנצוצין הנשארים באותו הכלי לשורש אחר, ואמר הבעש"ט זיע"א שאוכלין בני אדם, ויושבין עם בני אדם, ומשתמשין בבני אדם, היינו בניצוצין שיש באותם הדברים, לכן צריך אדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו, היינו מצד הניצוצין שיש שם, כדי לחוס על ניצוציו הקדושים. עכ״ל. 
וראה בספר "שומר אמונים" במאמר השגחה פרטית (פרק יז) ביאר בהרחבה גדולה ענין השגחה פרטית.