מהי ביקורת המקרא, והאם יש להשיב ולהתייחס לשאלותיה, ואם כן מה יש להשיב?

יג שאלה. מהי ביקורת המקרא, והאם יש להשיב ולהתייחס לשאלותיה, ואם כן מה יש להשיב?

תשובה. ביקורת המקרא היא גישה בקורתית לתנ"ך, שבסיסה היא מדעות כפרניות שמטרתן לקעקע את אמיתות התורה חס ושלום, ולומר שהתורה נכתבה על ידי כמה סופרים ח"ו, ושלא נתנה משמים ח"ו. ואין להתייחס כלל אל שאלותיה, מכיון שתירוץ אחד מתרץ את כל שאלותיה. והתירוץ הוא- 'כך רצתה חכמתו יתברך שתכתב התורה, וכך מסרה למשה רבינו בהר סיני. והתורה נבראה עוד לפני בריאת העולם, ונתנה למשה רבינו ככתבה וכלשונה' (ומי שלא מאמין ביסודות בסיסיים אלו הוא כופר רח"ל, וממילא לא יקבל שום הסבר לשאלותיו). וממילא כיון שהקב"ה הכתיב למשה רבינו את התורה בנבואה, הרי שאין אפשרות טכנית להסיק מסגנון הכתיבה, או מהכפילויות או הסתירות לכאורה, שום מסקנה, מכיון 'שכך ראתה חכמתו יתברך', כאמור. 

ואף שברור שבכל הגמרא ובמדרשים ובמפרשים כגון, הרמב"ן האבן עזרא אור החיים הקדוש, המלבי"ם ועוד רבים, שואלים שאלות ומשיבים על פסוקים הנראים כסותרים ושינויי מילים וסגנון וכיוצ"ב, ולא מסתפקים לומר 'כך ראתה חכמתו יתברך', החילוק ברור. שכיון שהנחת היסוד של מפרשי המקרא המקובלים, שהקב"ה ברוב חכמתו מסר כך את התורה למשה רבינו, בודאי יש כונות נסתרות בדברים אלו, לכן מנסים לבאר אותם בכדי לשבר את האוזן, עד מקום שידם מגעת, אך ברור להם שאם לא ימצאו תשובה, זאת בגלל קוצר דעתם וצריכים עוד עיון, ולא בגלל שיש באמת סתירה בין הפסוקים. מה שאין כן אנשי 'חקר המקרא' יוצאים מנקודת הנחה שהתורה היא אנושית, ח"ו, ואם יש סתירה בין הפסוקים, זה לכאורה מחזק את טענתם, ולכן אנו משיבים להם, שאף אם היתה להם שאלה חזקה ביותר, ואף אם לא היינו יכולים לומר תירוץ מתקבל (מה שכעמט ולא מצוי כיון שחז"ל עמדו על רוב ככל השאלות של 'חקר המקרא') אז ברור שיש עומק וסיבה חכמה מדוע הקב"ה הכתיב כך את הפסוקים בתורה למשה רבינו, ואף שאין אנו יודעים את הסיבה, הרי 'שכך ראתה חכמתו יתברך'.

ולכן רוב ככל גדולי ישראל לתקופותיהם, לא התייחסו לשאלותיהם, וכן עלינו לנהוג, שאין בשאלותיהם כלום, כאמור. וכן בגלל שישראל שפקר, אין להשיב על דבריו כלל מכיון שמזלזל ומלגלג יותר, רח"ל[1]). 

[1]) ביקורת המקרא היא גישה ביקורתית לחמשה חומשי תורה וכן לנביאים וכתובים, שיוצאת מנקודת הנחה כפרנית, ה' ישמור, שהתנ"ך איננו ספר אלקי, שניתן בנבואה למשה רבינו על ידי הקב"ה. רוב ככל קושיותיהם מופיע כבר בספרי חכמינו ז"ל, משנה גמרא ראשונים ואחרונים, וגם ההסבר עליהם, אך אותם "חוקרים" אינם מתעניינים בהסברים אלו, מכיון שמחקרם נועד לליצנות וכפירה, ומנסים בדרכם הנלוזה, כביכול "להוכיח", שסתירות בין הפסוקים, או סגנון כתיבה שונה בין החומשים, כביכול מעלים תהיה שמא ישנם כמה כותבים לחמשה חומשי תורה, עפרא לפומייהו, ושממילא אין התורה מן השמים, ושממילא מצאו תירוץ לדרך חייהם פורק העול. 

ולכן רוב ככל גדולי ישראל (למעט בודדים) בכל התקופות, מאז החלה בקורת המקרא, התעלמו כמעט לחלוטין ממנה, ולא השיבו ישירות לשאלות שהעלו על התנ"ך, וכל שכן למסקנותיהם הנלוזות. ולכן אין להשיב לדבריהם, הן בגלל שאין להשיב לאפיקורוס ישראל, שסופו לכפור יותר, והן בגלל שתשובה לא תועיל להם מכיון שהנחת היסוד שלהם היא כפירתית, ושונה מהנחת היסוד של כל מי שמאמין בתורה ובדברי חז"ל הקדושים. שהרי אנו יודעים בודאות (על פי מה שהועבר מדור לדור) ממסורת אבותינו, ואבות אבותינו, שהקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו, הורה בנבואה למשה רבינו לכתוב את התורה כפי שנכתבה, ממילא אין אפשרות טכנית, אפילו לנסות, להוכיח שסתירה לכאורה בין הפסוקים, או סגנון שונה בין הפסוקים, נובעת מכך שהיו כמה כותבים לתורה, חס ושלום. והסיבה לכך פשוטה, מכיון שכך רצתה חכמתו יתברך שהתורה תיכתב כפי שנכתבה. וכן אין אפשרות טכנית להסביר את ביאור הפסוקים, היפך ממה שפירשו חז"ל, מכיון שברור לנו שבמעמד הר סיני, קיבל משה רבינו, הן את התורה שבכתב, והן את התורה שבעל פה, שמפרשת את הפסוקים שבתורה שבכתב. וכמו שכתוב בגמרא (ברכות ה.) אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב) לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי, אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. ע"כ. ממילא כל נסיון להסביר הסבר אחר, הוא אינו נכון ושקרי לחלוטין, שהרי סותר את המציאות שבה ניתנה התורה הקדושה. ומעבר לכך התעלמו חכמינו מהשאלות של ביקורת המקרא, מכיון שאין להשיב לאפיקורוס כלל, שפוקר ומזלזל טפי כשמשיבים לו, כמבואר ברמב"ם בפירוש המשנה באבות (ב, יד) דע מה שתשיב לאפיקורוס "למד דברים שתשיב בהם על האפיקורוסים מן האומות, ותתווכח עמהם ותענה להם אם יקשו לך. ואמרו: "לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל ישראל כל שכן דפקר" (סנהדרין לח:), רצונו לומר: שהוא יוסיף זלזול ולגלוג, ולפיכך אין ראוי לדון עמו כלל, לפי שהוא לא יתוקן, ואין לו רפואה כלל". ע"כ. וכפי שפסק הרמב"ם במשנה תורה הלכות עבודה זרה (פרק ב הלכה ה) "האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם 'בסכלות דברים', עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס 'בשאט בנפש ביד רמה' ואומרים שאין בזה עון, 'ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן' תשובה כלל". ע"כ. ולכן נמנעתי להביא בספר את שאלותיהם על מנת לתרצם, שהתירוץ "כך ראתה חכמתו יתברך" די בו, וגם שהתירוצים לא יועילו שהרי אין להשיב על דבריהם כלל, כאמור, וכן מחשש שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (הנ"ל) דע מה שתשיב- "ועם היותך לומד דעות האומות כדי שתדע איך תשיב עליהם, 'היזהר' שלא ידבק בדעתך דבר מזה, ודע כי אשר תעבוד לפניו ידע צפונותיך, והוא אומרו: ודע לפני מי אתה עמל". ע"כ. דהיינו שפעמים הקושיה 'בעיניו' חזקה והתירוץ לא כל כך, (אף שיש תירוצים טובים וברורים, אלא שאין דעתו שלמה להבינם, כלשון הרמב"ם דלעיל "התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים") ויכול להכנס, ספק בליבו של המאמין, ה"י. ולצערנו יש מצעירי הצאן שחושבים עצמם ל'חכמים' יותר מהתורה הקדושה ומחז"ל הקדושים, שאמרו שאין להשיב על דבריהם כלל, ומנסים את כוחם בתורה על מנת להשיב להם, ופעמים שנכנסת כפירה בליבם, רח"ל, וזאת מחמת קושיות של הבלים שנובעת מאפיקורסות כאמור, שהרי כשברור מעל כל ספק שהתורה נכתבה על ידי משה רבינו מפי הגבורה בנבואה כמו שכתוב משה קיבל תורה בסיני (משנה אבות א, א), ממילא לא שייך קושיא או תירוץ בכדי להבין מדוע יש שינוי בסגנון, או שיש לכאורה כפילות או דברים הנראים לכאורה סותרים, 'שכך רצתה חכמתו יתברך'. והתורה נתנה למשה רבינו אש שחורה על גבי אש לבנה כמבואר בירושלמי (סוטה ח, ג) שנאמר "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב). והתורה עצמה נבראה עוד לפני שנברא העולם כמבואר בפסחים (נד.) שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה וכו' שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח, כב). וכן מבואר מילקוט שמעוני (תרומה רמז שסח) התורה היא שעשועי שהייתי משתעשע בה אלפים שנה קודם העולם שנאמר ואהיה אצלו אמון וגו'". ולכן כל קושיותיהם מתורצות במשפט אחד 'כך רצתה חכמתו יתברך', ולכן אין סיבה אמיתית להשיב לשאלותיהם המבוססים על הנחות יסוד שקריות. 

דע שביקורת המקרא אינה 'חידוש' של הדור האחרון, אלא החלה לפני שלש מאות וחמשים שנה, על ידי יהודי מומר, ברוך שפינוזא שר"י, הולנדי אפיקורוס בן למשפחת אנוסים. רבני הקהילה בהולנד הוציאו עליו כתב חרם. וז"ל כתב החרם: הפרנסים מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך שפינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות הרבנים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי שפינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך שפינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וה' לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת ה' וקנאתו... "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב. ע"כ. ומכאן שאין להתייחס ולקרוא כלל את רעיונותיו האפיקורוסים. ומאז ועד היום אפיקורוסים למיניהם מנסים בכל כוחם להחשיב את רעיון הכפירה הנ"ל, כאילו הוא אמיתי, וכן מידי כמה שנים מנסים לשפרו בדרכים עקלקלות. נמצא, שאף שיש כיום שיטות שונות ומשונות של חוקרי המקרא, שאפילו לא העלה במחשבתו אותו האיש שהחל ברעיון האפיקורסי, השיטה בכללותה נקראת על שמו, בבחינת שכר עבירה עבירה. ולצערנו כיום מורים לתנ"ך בבתי ספר חילוניים וכן מורים באוניברסיטאות, מלמדים את דברי הכפירה הללו, כאילו יש בהם איזשהו אמת. וחלק ההסטודנטים, מקבלים את דבריהם כאמת צרופה, בעוד שהנ"ל מתעלמים באופן מוחלט מהעובדה שמבחינה טכנית אין שום אפשרות ללמוד על התורה, אם מי שכתב אותה הוא אדם אחד או יותר, מכיון שהקב"ה הכתיב למשה רבינו מה לכתוב, ממילא משה רבינו לא כתב את התורה לפי רצונותיו. 

ובכדי לשבר את האוזן נאמר דרך משל, אדם הנמצא בשבי שכתב מכתב שהכתיבו לו שוביו מה לכתוב, ונשלח המכתב לבני מדינתו. ברור שאין אפשרות טכנית לדעת מהמכתב, מה סגנון הכתיבה האישי של השבוי הכותב, שהרי שוביו, הכתיבו לו מילה במילה מה לכתוב. והנמשל לענייננו, מכיון שהקב"ה הכתיב למשה רבינו בנבואה באלו מילים להשתמש בכתיבת התורה הקדושה, ממילא אין אפשרות טכנית לנסות ללמוד על סגנון הכתיבה בין חומש אחד למשנהו, שהרי כך רצתה חכמתנו יתברך שתכתב התורה מילה במילה. והתורה נבראה עוד לפני בריאת העולם, ונתנה למשה רבינו בסיני כאמור, וממילא כל ביקורת המקרא אין בה ממש, ואין צורך או ענין להתייחס אליה, שכל דבריה מבוססים על הנחת יסוד שאינה נכונה מציאותית, וממילא שקרית בעליל, כאמור. והתורה, תורת אמת תיכון לעד. 

ומה שכתבתי בתשובה שברור שכל הגמרא ובמדרשים ומפרשי המקרא, המקובלים עלינו, שואלים ודורשים בטעמי הפסוקים ולא מתספקים לומר 'כך ראתה חכמתו יתברך', הרי זה דבר ברור שכל מה שכתבו המפרשים זה בכדי לשבר את האוזן, במה שנתנה לנו התורה רשות לעמול וללמוד, אך לא בכדי לחדש חידושים שהם נגד יסודות התורה המקובלים. וכפי שכתב במפורש רבי חיים בן עטר זיע"א בהקדמה לספרו אורח חיים (ד"ה כתבתי) וזה לשונו הקדושה "וכבר גליתי דעתי שאין אני חולק ח"ו על הראשונים אפילו כמלא נימא אלא שהרשות נתונה לדורשי תורה לעובדה ולזורעה אור זרוע לצדיק. רק לדבר הלכה אל אשר יהיה שמה הרוח אשר תכנו ראשונים אחריהם לא ישנו גם לא לבדות מדעת אנוש דברים חדשים אשר לא שערום נוחלי תורה מפה אל פה אלא על פי הקדמותיהם אשר קבלו דלי מדלי אשר דלה לנו איש האלהים מהם יקחו הקדמותיהם בני תורה" ע"כ. הרי שפתיו ברור מללו שאף שיש רשות להקשות ולתרץ, אך אין רשות לחדש חידושים שלא על פי מה שקבלנו ממשה רבינו איש האלקים ע"ה. 

וכן אם יש לו שאלות גדולות, ואין לו תשובות ראויות, אל יתלה זאת בחסרון בתורה, או באמיתותה שנתנה משמים, אלא יתלה זאת בחוסר הבנתו, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מעילה ח, ח). וז"ל: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה' ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם" (ויקרא יט, לז) החוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים "חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא סז:), ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר "טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך" (תהלים קיט, סט), ונאמר שם בענין "כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני" (תהלים קיט, פו), וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכים הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ, יא)" דהיינו שאם יש דבר מהתורה שאינו מבין, יתלה זאת ברוב חכמתו של הקב"ה 'שכך ראתה חכמתו יתברך' ומיעוט שכלו וקוצר הבנתו בדברים שעומדים ברומו של עולם. 

וראה כיצד כתב הרמב"ן (בהקדמה לתורה) על עצמו "חכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה" וקל וחומר אנו מה נאמר, אם ראשונים כמלאכים... וז"ל: "בשם האל הגדול הגבור והנורא אתחיל לכתוב חידושים בפירוש התורה. ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה. שחכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה. כי כל יקר וכל פלא כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה. כמוס עמה חתום באוצרה. ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה. כאשר אמר "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד" (תהלים קיט, צו). ויצאתי בעקבי הראשונים אריות שבחבורה. גאוני הדורות בעלי גבורה. להכנס עמם בעובי הקורה. לכתוב בהם פשטים בכתובים ומדרשים במצות ואגדה. ארוכה בכל ושמורה. צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה. צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת". הרי שיש רשות לעיין בדברי התורה, אך בתנאי שבאים בנמיכות קומה, ומכירים את מיעוט ערכנו, כנגד חכמה מפוארה. 

וראה מה שכתב בספר החנוך (בהקדמה). וז"ל: "ודעתי לכתוב על כל אחת רמז אחד משרשי המצווה, הנגלה בכתוב אכתוב כמות שהוא, ובסתום אגיד מה ששמעתי בו מפי חכמים ומה שאבינה בדברים, ואינני חושב וגוזר 'להגיע אל האמת על כל פנים', כי מי כמוני תולעת ולא איש שלא ראיתי מאורות החכמה כל הימים, להרים יד במה שלא השיגו חכמים מחוכמים" ע"כ. דהיינו שאף שמעיין למצוא טעם למצוות עד מקום שידו מגעת, עם כל זאת התורה עמוקה ורחבה מיני ים, ויתכן שלא הגיע לסוף חקר האמת, וזאת בגלל מיעוט ערכנו כמ"ש "מי כמוני תולעת ולא איש... להרים יד במה שלא השיגו חכמים מחוכמים". נמצא שמי שמקשה ומחמת זה מגיע למסקנות הנוגדות ליסודות התורה, ח"ו, זה נובע ממה שאינו מכיר מיעוט ערכו וגודל חכמת התורה. ונכנס בגדר "הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח" (אבות ד, ז) ופירש רש"י (שם) "א"ר ישמעאל כל המגיס לבו בהוראות, שוטה. וזה, שמא נכשל בהוראתו שהורה שלא כדת והוא אינו מבין בכך ונמצא בדאי". ואם נאמר כך על הגס לבו בהוראה, קל וחומר, למגלה פנים בתורה ומפרשה שלא על פי יסודות התורה. ולכן על האדם להפנים את מיעוט ערכו וגודל חכמת התורה, שהיא תורת אמת כמ"ש "צדקתך צדק לעולם, ותורתך אמת" (תהלים קיט, קמב).