ה שאלה. מה פירוש מאמר חז"ל "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב" (ששת אלפי שנה יהיה העולם ואחד יחרב)?
תשובה. שהעולם מתוכנן שיהיה בסך הכל ששת אלפי שנה ובשביעית ייחרב. דהיינו אלפיים שנה תוהו עד אברהם אבינו. אלפיים שנה תורה, ממעמד הר סיני ואילך. במשך אלפיים שנה ראוי לבוא המשיח. ובאלף השביעי, יש אומרים שייחרב כפשוטו ויש אומרים שייחרב מיצר הרע והתאוות. ולאחר שייחרב, יבנה שוב. שהאלף השביעית היא לאחר ימות המשיח ותחיית המתים וזה זמן של קיבול שכר של מי שיזכה.
מקורות: בגמרא סנהדרין (צז.) אמר רב קטינא שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אביי אמר תרי חרוב. תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים דכתיב מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א) יום שכולו שבת ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור (תהלים צ, ד). תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
ופירש רש"י- וחד חרוב- שאלף שנה יהיה חרוב חוץ מששת אלפים אלו, דהיינו אלף שביעי. תרי- אלפים הוא חרב, אלף שביעי ואלף שמיני, יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. משמט- ונעשה חרב. שכולו שבת- שהעולם משמט. הוי עלמא- העולם כך מתקיים. שתי אלפים היה תהו- תחת שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו, ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן חמשים ושתים שנה איכא אלפים שנה, דכשנשלמו אלפים שנה עסק אברהם בתורה, ואמרינן במסכת עבודה זרה (ט.) גמירי, דההוא שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתי שנין. ושני אלפים תורה- מן הנפש אשר עשו בחרן עד אלפים שנות המשיח. ארבעים ושמנה שנה עד שנולד יצחק, וששים שנה משנולד יצחק עד שנולד יעקב הרי מאה ושמונה, ומאה ושלשים שהיו ליעקב כשבא למצרים, הרי מאתים שלשים ושמנה, ומאתים ועשר שעמדו במצרים הרי ארבע מאות ארבעים ושמנה, ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון ארבע מאות ושמנים כדכתיב במלכים (א, ו) הרי תשע מאות עשרים ושמונה. וארבע מאות ועשר שעמד בית ראשון, ושבעים דגלות בבל, וארבע מאות ועשרים שעמד בית שני הרי תשע מאות ותשע מאות עשרים ושמונה, הרי אלפים פחות מאה שבעים ושתים, ומאה שבעים ושתים קודם השלמת ארבעת אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן מאה שבעים ושתים נשלמו שני אלפים תורה. ושני אלפים שנות המשיח- שלאחר שני אלפים תורה הוה דינו שיבא משיח, ותכלה מלכות הרשעה, ויבטל השיעבוד מישראל. עכ"ל רש"י.
הרמב"ם במשנה תורה השמיט את מאמר חז"ל זה "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב". ובפשטות הסיבה שהשמיט מאמר זה, כיון שסובר שאינו מוכרח שהעולם יחרב. וכן הבין הראב"ד (שם) בדבריו שאינו סובר מאמר חז"ל זה "שית אלפי שנין הוי עלמא". ואמנם הכסף משנה כתב ליישב שגם הרמב"ם סובר מאמר זה. אך בספרו מורה הנבוכים (חלק ב' פרק כז) הסביר שסובר שיתכן שיחרב העולם ויתכן שישאר לנצח. וז"ל: כבר בארתי שהאמנת חידוש העולם הוא יסוד התורה כולה בהכרח, אמנם הפסדו אחר שהתחדש ונתהוה אינו אצלנו יסוד תורה, ולא יפסיד עלינו דבר מאמונתנו בהאמנת התמדתו. אמנם לפי טענתנו התוריית אשר היא מציאות הדברים והפסדם לפי רצונו יתעלה לא על צד החיוב, לא יתחייב לנו לפי זה הדעת שהוא יתברך כאשר המציא דבר לא היה נמצא, שיפסד הנמצא ההוא בהכרח, אבל הענין נתלה ברצונו, ואם ירצה יפסידהו ואם ירצה ישאירהו בגזרת חכמתו, הנה הוא אפשר שישאירהו לנצח נצחים ויתמידהו בהתמדתו יתעלה. ע"כ. הרי שסובר הרמב"ם שאינו מוכרח שיחרב העולם, שיתכן ויחרב ויתכן שיישאר לנצח.
ומקור הדברים כנראה מהגמרא (סנהדרין צט.): תני אבימי בריה דרבי אבהו ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה. אמר רב יהודה אמר שמואל ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו. רב נחמן בר יצחק אמר כימי נח עד עכשיו. הרי שלשיטת אבימי ימות המשח שבעת אלפים שנה ולדעת רב יהודה ארבעת אלפי שנה. וכעת שלא הגיע עדיין המשיח משמע שיהיה המשיח לפחות 5775 שנה, שעד היום לא הגיע. ולדעת רב נחמן בר יצחק הוא כאלף שנה כמו הזמן מבריאת העולם ועד ימי נח. הרי שאמוראים אלו לא סוברים את המאמר "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב".
ואילו לדעת הראב"ד מאמר זה כפשוטו שייחרב העולם ויהא עולם חדש: שכתב על הרמב"ם (הלכות תשובה ח, ח) נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב"ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש.
וכן ס"ל להרמב"ן (בשער הגמול ד"ה סימן לדברים) שהאלף השביעי הוא זמן קבלת השכר, שכתב: ודע, כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו גן עדן, ואחרי כן יבואו ימי המשיח והוא מכלל העולם הזה, ובסופן יהא יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקב"ה, והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש, והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות, ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים. סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה, בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת, כך מלכות האומות בעולם באלף החמישי, ותופסת מלכותם בששי מעט, ומלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו של אדם שהכיר את בוראו ומשל בכולם, ובסוף אותן אלף יהא יום הדין שכל אדם נדון בו ביום, ושביעי שבת שהוא התחלת העולם הבא, ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון בוראם יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימם, וכן ששת שני השבוע ושביעית שמטה רמז לענין הזה הוא. ע"כ.
והרמח"ל בדרך ה' (פרק ג ס"ק ט ד"ה ואולם) כתב שיהא מנוחה באלף השביעי ואחר כך יתחדש העולם: "גזרה מידת דינו יתברך שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם, מעתה הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו, שבה נתרבה הרע. אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההווים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחילה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנם בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחיית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו". ע"כ. וכן כתב בדרך ה' (ז ס"ק ב ד"ה ענין): "ימות כל העולם כולו. גם הם ישמרו השיעור הזה בכמות הגדול והיינו ששת אלפים ואלף מנוחה ואחר כך תתחדש ההויה למציאות בסדר אחר כפי גזירת החכמה העליונה. ע"כ. הרי שסובר שמאמר חז"ל זה הוא כפשוטו שהעולם יהיה ששת אלפי שנה, ובאלף השביעי ייחרב ויחזור ויחודש.
(ליודעי ח"ן- רבינו האר"י ז"ל ס"ל מאמר זה, כפי שכתוב בעץ חיים (בהיכל ו היכל נוקבא דז"א שער ה שער לח שער לאה ורחל פרק ט): "לאלף שביעי אין קיום אבל הוא חרוב כי אין לו על מה שיסמוך בעולם הזה שהוא אחוריים דמ"ה כנ"ל שאין בו רק ו' אלפי"ן". ע"כ. וכן הוא בשער מאמרי רז"ל (סנהדרין ח עמ' ג): וחד חרוב לפי שבשם הויה דע"ב, יש בה ארבעה יודין, במלוי ד' אותיות הפשוטות. אבל בהוי"ה דמ"ה, אין אלפין אלא בג' אותיות האחרונות, ולא בראשונה. ולכן אותה האלף החסרה במילוי אות הראשונה, רמז אל חד חרוב, שהוא האלף השביעי, כי אין לאלף הז' סמך להתקיים באחוריים דמ"ה, ולכן הוא חרב". ע"כ. אלא שלא ביאר פה בדיוק מה יהא, אם ייחרב כפשוטו או דבר אחר).
ובספר מגיד מישרים (פרשת ויקהל) גילה המלאך המגיד למרן הבית יוסף שלא ייחרב העולם כפשוטו אלא ייחרב העולם מתאוות ויתבטל יצר הרע. וז"ל: והא מגלינא לך רזא טמירא במאי דאמור רבנן דהמצות בטילות לתחיית המתים, היינו ברזא דשית אלפין שנין הוי עלמא וחד חרוב, דהיינו למימר דבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין דהאי עלמא והא בההוא זימנא יתבטל יצר הרע מעלמא ונמצאו מצות לא תעשה בטילות וכן המצות עשה דוגמת מאי דאמר משה רבינו ע"ה למלאכי השרת, מאי כתיב לא תרצח ולא תנאף כלום שפיכת דמים יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, וכן המועדות לא יצטרכו אז לעשות ככל הנעשה היום דהא איסור חמץ ואכילת מצה היא לאכפאה סיטרא מסאבא, וכן בשאר המועדים, בההוא זימנא לא איצטריך לאכפאה לה, דהא בטל הוא, ולא יעבדון במועדייא אלא דיימרון בהו הלל וזמרין ושירין ותושבחן לקב"ה ותו לא מידי, והיינו דאמור רבנן חנוכה ופורים אינם בטילים לעולם כלומר דהא חנוכה ופורים לית בהו אלא סיפור נסים דקב"ה בלחוד, וכן מאי דיעבדון במועדייא הוי דוגמת חנוכה ופורים דהיינו סיפור נסים דקב"ה משום הכי לא יבטלו. ע"כ.
וכ"כ במגיד מישרים (פרשת בהר) וחד חרוב כלומר דלא יהון מילי עלמא תקיפין כמו דהוו ובהכי יהא חשוב כאילו הוא חרוב אבל לא דיהא ממש חרוב חס ושלום אלא דיהא חרוב מההוא תקיפו דהוה ביה. ע"כ.
ולפי זה יש להבין את מה שכתוב בספר הזוהר (פרשת וירא דף קיז.) שהאלף השביעית תהיה התעלות לעולם, ולא כפשוטו שייחרב העולם. וז"ל: ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלה בשביעאה כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי. ע"כ. הרי שהאלף השישי יהיה הכנה להתעלות העולם באלף השביעי. (ואלו ממש דברי נביאות שהרי אנחנו כעת במאה השישי של האלף השישי ונפתחו מעיינות חכמה מבחינה טכנולוגית. והוא דבר פלא פלאות שבכל הדורות לא היתה התקדמות טכנולוגית משמעותית ופתאום במאה הזו החלו שכלולים גדולים, והכל הוא מפלאות תמים דעים).
ולפי זה יש להבין את דברי רבינו בחיי (בראשית ב, ב ד"ה והנה) שהאלף השביעי היא זמן קיבול השכר: "יום שביעי כנגד אלף השביעי שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא אחר ימות המשיח ותחיית המתים, ובני תחיית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף". וכ"כ רבינו בחיי בויקרא (פרק כה, ב) "ושבתה הארץ שבת לה'", כנגד וחד חריב, שהוא כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה. ע"כ.
וכ"כ בתניא (פרק לו) נודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו. הגה. וקבלת שכר עיקרו באלף השביעי כמ"ש בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל. ע"כ.
נמצא לסיכום שלרמב"ם יתכן וייחרב העולם ויתכן ולא. ואילו לדעת הראב"ד מאמר זה הוא כפשוטו שייחרב העולם באלף השביעי ויהא עולם חדש. "ושביעי שבת שהוא התחלת העולם הבא, ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון בוראם יתברך". ע"כ.
ובמגיד מישרים כתוב במפורש שאינו כפשוטו שייחרב העולם, אלא "יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין דהאי עלמא והא בההוא זימנא יתבטל יצר הרע מעלמא ונמצאו מצות לא תעשה בטילות וכן מצוות עשה". ולדעת הרמב"ן (בשער הגמול ד"ה וסימן) זהו זמן קבלת שכר דהיינו עולם הבא שכתב: "בסוף אותן אלף יהא יום הדין שכל אדם נדון בו ביום, ושביעי שבת שהוא התחלת העולם הבא". וכן רבינו בחיי (בראשית ב, ב ד"ה והנה) סובר שהאלף השביעי הוא זמן קיבול השכר: "יום שביעי כנגד אלף השביעי שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא אחר ימות המשיח ותחיית המתים, ובני תחיית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף". וכ"כ בתניא (פרק לו בהגהה) קבלת שכר עיקרו באלף השביעי. וכמ"ש בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל. ע"כ. ולדעת הרמח"ל בדרך ה' (ז ס"ק ב ד"ה ענין) האלף השביעי הוא זמן מנוחה ואחר כך זמן קיבול שכר: "ימות כל העולם כולו. והיינו ששת אלפים ואלף מנוחה ואחר כך תתחדש ההויה למציאות בסדר אחר כפי גזירת החכמה העליונה". ע"כ.
נמצא לרוב השיטות האלף השביעי הוא זמן קבלת שכר ויחודש העולם בצורה שונה מהעולם הזה הרגיל.
