ג שאלה. האם יש לאדם ולחיות נפש רוחנית, או שהם כמעין מכונה משוכללת גשמית בלבד, העשויה מחומרים כימיים וביולוגים הנותנים לה רק תחושה של הרגשות, אך הרגשות אלו נעוצות בחומרים גשמיים ולא רוחניים?
תשובה. לחיות יש נפש רוחנית בהמית כמו שכתוב "ויאמר אלהים תוצא הארץ 'נפש' חיה" (בראשית א, כד), ובעזרת הנפש, החיות אוהבות שונאות מפחדות וכיוצ"ב. לאדם יש נפש רוחנית יותר, כפי שכתוב בתורה הקדושה "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו 'נשמת' חיים ויהי האדם 'לנפש' חיה" (בראשית ב, ז) וכן יש לאדם בנוסף, רוח ממללא (רוח מדברת), וכן יש לאדם בנוסף מודעות עצמית, ועקב כך המילה הכי מדוברת היא המילה 'אני'. והיהודי נוסף על הגוי שיש לו גם נשמה קדושה, חלק אלוקה ממעל. וכל אלה הם חלקים רוחניים, שאמנם מושפעים גם מחומרים כימיים, מכיון שנפש האדם כלואה בתוך גוף גשמי והם תלויים אחד בשני, שללא גוף או ללא נפש האדם לא יכול לחיות אפילו רגע, אך יש לאדם גם חלקים רוחניים, כאמור, ולא רק גשמיים, כפי שיש הטועים לחשוב כך.
מקורות: דברים אלו פשוטים על פי התורה שיש לאדם ולחיות נפש, כפי שהבאנו את הפסוקים בתשובה. ולאדם יש כח דיבור כפי שתרגם אונקלוס על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) "וברא יי אלקים ית אדם עפרא מן ארעא, ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא". והנשמה (הנפש אצל אומות העולם) היא האדם עצמו, שקוראים לו בשמו אברהם יצחק יעקב וכו'. והגוף הוא הכלי שדרכו הנשמה יכולה להתקיים בעולם הגשמי, ולקבל או להעביר מסרים על ידי החושים. בחוש הראיה השמיעה והריח מקבל מידע, בחוש הדיבור מוציא מידע, בידים וברגלים ובשאר אברי הגוף, עושה פעולות. ואם האיברים כולם ח"ו נפגעים, הנשמה עדיין קיימת ונמצאת. ואם נפגע המח, הנשמה לא יכולה להעביר לגוף פקודות בענין רצונות שלה, אך עדיין הנשמה קיימת ומרגישה נהנית או סובלת, אוהבת או שונאת, וכן שאר ההרגשות. וכאשר המח מפסיק לתפקד, אין אפשרות לנשמה להישאר בעולם הגשמי, שאין לה את כלי הקיבול לכך, אך הנשמה אינה נעלמת או מתה אלא עוברת לעולם רוחני, כפי שכתב שלמה המלך "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), וכן כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה ט), אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם, אלא מאת ה' מן השמים היא, לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות לא תכרת הצורה הזאת, אלא יודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים. ע"כ. נמצא הנפש קיימת לעד (ועי"ש ברמב"ם שמשמע מדבריו שהנשמה אינה נצחית ואילו הנפש היא נצחית. וצ"ע בכוונתו. ואמנם על פי הקבלה הנשמה היא זו שקיימת לעד ולאחר פטירת האדם דנים את הנשמה. ויתכן שההבדל בין דברי הרמב"ם לקבלה הוא בשינוי מילים, והכונה אחת).
ועוד כתב הרמב"ם (שם בהלכה ח) "ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה, ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדיעה שהיא צורת הנפש ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו". ע"כ. הרי שכל הפעולות הגשמיות שאדם עושה, אינה הנפש, שהרי פעולות אלו הן גשמיות. אלא הנפש היא 'הדעת' לפי ההגדרה של הרמב"ם.
ומשכן הנשמה הוא במוח כפי שכתוב בשלחן ערוך (סימן כה סעיף ב) "ישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח" וכ"כ בעץ חיים (היכל ו היכל נוקבא דז"א שער ח) "הלב בו שורה הרוח והמוח בו שורה הנשמה. ומשם מתפשט בעצמות וגידין הלבנים שהם מכלל העצמות וכו'". ע"כ. וכן מבואר בספרים רבים שכן כתב בספר מנורת המאור (פרק ב עמוד 70) "המוח משכן הנשמה" וכ"כ בשל"ה הקדוש (שער האותיות אות למד ערך לב טוב) בארו בתקוני זהר (תקון כא, דף נג.) "כי משכן הנשמה במוח". וכ"כ בספרי חסידות רבים שכן כתב בתניא (ליקוטי אמרים פרק ט) "מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האיברים". וכ"כ בספר בן פורת יוסף (בראשית הקדמה) "כי משכן הנשמה במוח" ובעוד ספרים. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן כה פרק כו) "על מקום משכן החכמה כבר מצינו בילקוט שמעוני (ריש משלי) שנחלקו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע, ר"א סובר דהחכמה מצויה בראש, ור"י סובר דמצויה בלב, ומבואר שם דדדו המלך ע"ה תפס כדברי ר"א, ושלמה המלך ע"ה תפס כדברי ר"י. ומסתבר דעל מקום משכן הנשמה כו"ע מודים שהיא במוח, וכפי השגור בפי כל 'הנשמה שבמוחי'. וכן מבאר בספר נפש החיים (בשער א' פרק יד) דמשכן הרוח עיקרו הוא בלב, אבל המחשבה שהיא בחינת הנשמה שהיא המלמדת לאדם דיעה ובינה בתוה"ק עיקר משכנה הוא במוח כלי המחשבה". ע"כ. הרי ברור שמשכן הנשמה היא במח.
ודבר זה ברור ומורגש לכל בן אנוש, שיש לו עצמו הרגשות רוחניות בסיסיות, הנאה סבל שמחה עצב וכו'. ועם כן זאת המדע מתקשה "להוכיח" שיש לאדם נפש רוחנית. וברור שדבר שאין אפשרות להוכיח אינו אומר שאינו קיים. עובדה כל אדם יכול להעיד על הרגשות רוחניות אלו. אלא שהחסרון הוא בידע המוגבל כיום של המדע. והסיבה שהמדע אינו מצליח "להוכיח" שיש לאדם נפש רוחנית, היא כיון שהמדע מסוגל לבדוק רק דברים פיזיים, אך לא דברים רוחניים, לכן אין לו את הכלים "להוכיח" המצאות הרוח, למרות שהיא חיה וקיימת באופן ברור לכל.
מעבר לכך שענין הנשמה הוא מסורת מהתורה הקדושה, דבר זה הוא הגיוני. שאם נתבונן, לשם דוגמא, לו יצוייר אדם מבוגר משותק בכל גופו או שאין לו ידים רגלים אזניים ועיניים, הרי שעדיין יכול לאהוב, לשנוא, לרצות, להיות שמח, עצוב, להרגיש סבל וכיוצ"ב. ואם האדם היה הגוף, הרי שאדם זה היה חסר. והנה רואים שאפילו במצב קיצוני כזה, יש לאדם את אותן הרגשות ומודעות עצמית. ומודעות עצמית, היא עצמה הוכחה שיש לאדם נפש רוחנית, שאם לא כן איך יוכל להחליט מה נכון לעשות, לאהוב, לשנוא, לראות, לשמוע והיותר מזה מאין יש לאדם דבר הנקרא 'רצון'. שהרי המחשב המשוכלל ביותר שיכול לחשבן מליוני פעולות בשניה אין לו מודעות עצמית, וכן אין לו שום רגש. ומעין זה, המצלמה המשוכללת ביותר אינה רואה נוף וכיוצ"ב. אלא מעבירה את המידע למח והמח לנפש, ומתוך מידע זו הנפש נהנית. וכן המכשיר המשוכלל ביותר אינו יכול לשמוע.
וכן הדבר ענין בחירה חופשית וכח הכרעה לפי הבחירה. שהרי המחשב המשוכלל ביותר אינו יכול לחשוב על תוכן שלא שמו לו מעולם, על תירוץ שמעולם לא הכניסו בו. אין לו כושר החלטה מה נכון ומה לא נכון. אין לו כושר הכרעה ואין לו שיקול דעת. אלא הכל כפי האדם שיכניס לו כללים, לפי זה יפלוט מידע. למשל אם יתכנתו את המחשב שאחד ועוד אחד הוא שלש, זה מה שהוא יראה, אין לו אפשרות להכריע שזה לא נכון. הרי מחשב שתכניס לו נתונים לומר שהוא אוהב בעל תכונות מסוים, הוא תמיד 'יאהב' שני אנשים דומים בתכונות שלהם, ואין למחשב שום רגש ולא מודעות עצמית כאמור. ודבר זה ברור מאליו שאין הדמיון למחשב מוחלט, אלא בדרך משל ונמשל.
ויש שחושבים לטעון שמא האדם הוא גוף משוכלל ולא ישות רוחנית. ודבר זה מופרך מכל וכל, שהרי אם האדם היה מכונה משוכללת אם כן מה משמעות המילים "אני אומר" "אני חושב" "הגוף שלי כואב" "אני רוצה". מי זה ה"אני" הזה ושל מי הגוף שהוא אומר "שלי"? הרי ברור שיש נפש שהיא רוחנית ששוכנת בגוף האדם. וגוף בלי נפש או נפש בלי גוף לא יכולים להתבטא ולדבר, לחשוב ולהבין. כאשר אדם נפטר, מתים גם תאי המח והנפש חוזרת אל האלקים אשר נתנה לוף כאמור.
ובכל אופן אין לנו אלא דברי התורה שנִתנה לנו מסיני על ידי משה רבינו מפי הקב"ה שגילה לנו שיש לאדם נפש רוחנית ונשמה. וחז"ל תקנו לנו בברכות השחר בברכה ראשונה בענין הנשמה "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי. רבון כל המעשים אדון כל הנשמות. ע"כ. (ברכות ס:) להורות שדבר ברור הוא שיש לאדם נשמה שבא לתקן אותה על ידי תורה ומצוות.
ודע שחז"ל מתארים חלק מתכונות הנשמה (ברכות י.): א- מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף. ב- מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית. ג- מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו אף נשמה זנה את כל הגוף. ד- מה הקדוש ברוך הוא טהור אף נשמה טהורה. ה- מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו. ע"כ.
והרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק שלישי פרק א) כותב שהנפש של האדם מתחברת חיבור דק מאוד בדם של האדם, ודבר זה נעשה מיד בתחילת הווצרות העובר. וזה לשונו: "יש באדם מציאות נפש כמו שיש לכל הבעלי חיים משמשת להרגשה והשכלה החקוקה בטבעו. וענין הנפש הזאת בכל הבעלי חיים הוא מציאות אחד דק מאד נמשך ובא בתוך הזרע אחרי הקלטו והוא עצמו מתפשט והולך ובונה את הגוף כפי מה שראוי למין ההוא. וכן מתפשט עמו בהתגדלו ובו תלוי ההרגש וכן ההשכלה הראויה למין ההוא. נמצא עוד באדם מציאות נפשיי (נשמה) נבדל ועליון מאד ואין התכלית בביאתו באדם אלא לקשרו בשרשים העליונים שיש לו ליקשר בם להיות מעשיו מולידים תולדתם בכחות העליונים בכח גדול. ובמציאות הזה נמשך השפע הנשפע אל האדם מן המקורות העליונים וממנו בנפש שזכרנו וממנה בגוף. והנפש העליונה מנהגת את התחתונה ופועלת בה הפעולות המצטרכות בכל זמן מזמני האדם לפי היחם שהוא מתיחם והקשר שהוא מתקשר עם העליונים. והנה הנפש הזאת מתקשרת בתחתונה והתחתונה בחלק היותר דק שבדם ונמצאו הגוף ושתי הנשמות (נפש ונשמה) מתקשרים זה עם זה. ואמנם אף על פי שקראנוה על דרך כלל נפש אחת הנה באמת היא בעלת חלקים רבים ומדריגות שונות. וכבר נוכל לומר שנפשות רבות הם שמתקשרות זו בזו כטבעות השלשלת וכמו שמכולם נבנית השלשלת ההיא כמו שראוי לה כן מכל אלה המדריגות הנפשיות נבנה כלל הנפש העליונה שזכרנו וכולם קשורות זה בזה והאחרונה בנפש התחתונה והתחתונה בדם. והנה מכלל זה הוא ענין הנשמה יתירה שבאה בשבת קודש והולכת לה במוצאי שבת ואין ביאתה ולא יציאתה נרגשים לגוף. והנה כלל חלקי הנשמה מתחלק לחמשה ונקראים נפש רוח נשמה חיה יחידה. עכ"ל. הרי ברור בחז"ל שיש לאדם נפש ונשמה רוחנית.
ומה שכתבנו שהיהודי נוסף על הגוי שיש ליהודי נשמה קדושה חלק אלוקה ממעל, אין בזה משום גזענות וכדומה על הגוי, אלא שאדרבא, זו מציאות שמחייבת את היהודי להיות 'אור לגויים' דהיינו לתת דוגמא אישית, וכן יש לו תפקיד נוסף בעולם, שכל פעולה של היהודי משפיעה על כל העולמות. נמצא שלכל אחד ישנו תפקיד לפי הכלים שנתנו לו.
