א שאלה. למה התורה ציותה לקיים מצות?
תשובה. כדי שיזכה לדבקות בקב"ה בעולם הזה ויהנה מזיו השכינה בעולם הבא. וכן שעל ידי המצות יתחזק באמונה בבורא. וכן שיתקן את מידותיו. וכן בכדי שיהיה ישוב לעולם.
מקורות: הרמח"ל בספר מסילת ישרים כתב בענין זה "מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (אבות ד, טז). והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו ומקום עשיית המצות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (עירובין כב.).
וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר "ואני קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח). ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (שם כז, ד) כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות. עכ"ל.
וכן כתב הרמח"ל בספרו דרך ה' שבאופן כללי מטרת המצות להדבק בבורא: הכונה באמת בכל המצות תהיה אליו יתברך, להתקרב לו וליאור באור פניו. והמניעה מן העבירות, להמלט מן ההתרחק ממנו, וזה התכלית האמיתי שבהן. אך הענינים בפרט יש בהם עומק גדול, כפי פרטי עניני האדם והבריאה. ע"כ.
והרמב"ם סיכם, שבאופן כללי מטרת המצות הן להדבק בבורא וכן שיהיה ישוב לעולם. ובאופן פרטני יש לכל מצוה סיבה ותועלת פרטית וכפי שביאר בספרו מורה הנבוכים את טעמי המצות. ובחלקן לא מצא הרמב"ם טעם למצוה, אך תלה זאת בקוצר דעתנו. ובחלק מפרטי המצות, דהיינו לא המצות עצמן אלא פרטיהן, מטרתן היא לצרף בהן את ישראל. וז"ל בספרו מורה הנבוכים (חלק ג פרק כז): כונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש, ותיקון הגוף, אמנם תיקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם, ותיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה. ודע ששתי הכוונות האלה, האחת מהן בלא ספק קודמת במעלה והוא תיקון הנפש, רצה לומר נתינת הדעות האמתיות, והשנית קודמת בטבע ובזמן, רצה לומר תיקון הגוף והוא הנהגת המדינה ותיקון עניני אנשיה כפי היכולת, וזאת השנית היא הצריכה יותר תחלה. שלמות ראשון והוא שלמות הגוף, ושלמות אחרון והוא שלמות הנפש, ושלמותו הראשון הוא שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יתכן אלא במוצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם, וזה לא ישלם לאיש אחר לבדו כלל, אי אפשר להגיע כל אדם אל זה השיעור אלא בקבוץ המדיני כמו שנודע שהאדם מדיני בטבע, ושלמותו האחרון הוא שיהיה משכיל בפועל, והוא שידע כל מה שיכולת האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון, ומבואר הוא שזה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מדות, ואמנם הוא דעות לבד, וכבר הביא אליהם העיון וחייבה אותם החקירה, ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון, כי האדם אי אפשר לו שיצייר מושכל ואפילו ילמדוהו אליו כל שכן שיתעורר לו מעצמו, בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק, אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק, והוא סיבת החיים המתמידים לא זולתו, והתורה האמתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת משה רבינו, אמנם באה לתת לנו שתי השלמיות יחד, רצה לומר תיקון ענייני בני אדם קצתם עם קצתם, בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון, ותיקון האמונות ונתינת דעות אמתיות כאשר יגיע השלמות האחרון. וכבר כתבה התורה שני השלמויות והגידה אלינו שתכלית אלו התורות כולם היא להגיע אליהם, אמר יתברך ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה "ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו כמו שבארנו שהוא התכלית האחרון, והוא אומרו "לטוב לנו כל הימים". הנה ידעת אומרם ז"ל בפירושם והוא שאמרו יתעלה "למען ייטב לך" (דברים כב, ז) לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" לעולם שכלו ארוך, וכן אמרו "לטוב לנו כל הימים" (דברים ו, כד) הכונה הענין ההוא בעצמו, רצה לומר להגיע אל עולם שכולו טוב וארוך והיא העמידה המתמדת, ואמרו לחיותנו כהיום הזה זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן, אשר לא תשלם מסודרת אלא בקבוץ המדיני. ע"כ.
וכן ביאר עוד שם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג פרק כו): כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל, ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כולם יש להם סיבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכולם עלה אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן, הוא דעתנו כלנו ההמון והסגולות וכתובי התורה מבוארים בזה, חוקים ומשפטים צדיקים, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ואלו שנקראים חוקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו דברים שחקקתי לך כבר אין לך רשות להרהר בהם, והשטן מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולת ההבל כמו שזכרנו, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, רצה לומר תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. כל המצות אם כן יש להם סיבה, רצה לומר כי למצוה ההוא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאסור הערלה וכלאי הכרם, והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו חוקים, ויאמרו תמיד כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם. רוצה לומר שאין נתינת אלו המצות דבר רק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר מהמצות שענינו כן, החסרון הוא מהשגתכם, וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצות כולן מלבד פרה אדומה, וכן אומרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי מצות אשר התבארה עלתם, ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו, אלא שאני מצאתי דבר לחכמים ז"ל בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת המצות אין להם עלה אלא המצוה בהן לבד, ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת, והוא אמרם שם וכי מה אכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה (שמואל ב כב, לא). ועם היות המאמר הזה נפלא מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות בוקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר רק הוא. ואמר "לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה' דבר צדק מגיד מישרים" (ישעיהו מה, יט). ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצוה יש לה סיבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד. והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שאי אפשר הכאת צואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין. ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עילה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם סיבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת. ודע שהחכמה חייבה, ואם תרצה אמור שהצורך מביא, להיות שם חלקים שאין להם סיבה, וכאלו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת, ואופני ההמנעות בו שאמרך למה היה כבש ולא היה איל, השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אלו נאמר איל מקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד, וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה, כן היו שואלים אם היו שמונה או עשרה או עשרים שאי אפשר מבלי מספר בהכרח, וכאלו ידמה זה לטבע האפשר אשר אי אפשר מבלתי היות האחד מן האפשרים, ואין ראוי לשאול למה היה זה האפשר ולא היה זולתו מן האפשרים, כי זאת השאלה תתחייב אלו היה הנמצא האפשר האחר מקום זה, ודע זה הענין והבינהו, ואשר אמרו בו תמים מהיות לכל מצוה סיבה, ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת המצוה בכלל לא חקירת כל חלקיה, ואחר שהענין כן אני רואה לחלוק התרי"ג מצות לכללים רבים, ויהיה כל כלל כולל מצות רבות שהן ממין אחד או קרובים בעניינם. ואגיד לך סבת כל כלל מהם ואראה תועלתו אשר אין ספק בה ולא מדחה. ואחר כך אשוב לכל מצוה בפני עצמה מהמצות ההם אשר יכללם הכלל ההוא ואבאר לך סבתה, עד שלא ישאר מהם רק קצת סבות מעטות מאד הם אשר לא התבארו לי סבתם עד היום, וכן התבאר לי גם כן קצת חלקי מצות ותנאי קצתם ממה שאפשר לתת סבתו. עכ"ל.
וכן בספר החינוך ביאר בכל מצוה את מטרתה, כפי שכתב בהקדמה בהערת המחבר: ודעתי לכתוב על כל אחת רמז אחד משרשי המצווה, הנגלה בכתוב אכתוב כמות שהוא, ובסתום אגיד מה ששמעתי בו מפי חכמים ומה שאבינה בדברים. ע"כ.
וענין זה של עבודת המדות והשלמות להדבק בבורא, נרמז בדברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו "לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את ישראל". דכן מבואר בראשית רבה (בראשית לך לך מד, א): אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר "האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" (שמואל ב כב, לא ותהלים יח, לא) אם דרכיו תמימים, הוא על אחת כמה וכמה. רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. וכן הוא במדרש תנחומא (פרשת שמיני סימן יב) כי כל דרכיו של הקדוש ברוך הוא תמימות הן, וכי מה אכפת להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל אותה לנוחר בהמה ואוכל אותה, כלום מועילו או מזיקו, או מה אכפת לו בין אוכל טמאות לאוכל טהורות, אלא "אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא" (משלי ט, יב) הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה.
ובספר החינוך (מצוה תקמה) הרחיב בענין זה, וביאר שמטרת המצות הן גם לצורך תיקון האמונה: התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את ה', וזהו לצרוף בהם שיהיו ככסף צרוף. כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. כמ"ש במדרש תנחומא (שמיני פיסקא ח) וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך וכו'...".
וכדברי הרמח"ל כתב בספר השל"ה (תולדות אדם השער הגדול) שביאר שמטרת המצות הוא להדבק בקב"ה ועשייתן והעסק בהן תמיד משלים הכוונה בהן, והוא יחוד השם הגדול בכבודו, אשר הוא צורך גבוה גם כן. ועשיית המצוות והעסק בעבודות הנכונות, על הכוונה הראויה בהן, הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים, בסוד "ובו תדבק" (דברים י, כ) "ולדבקה בו" (שם יא, כב. ל, כ. יהושע כב, ה) והוא חבור התחתונים בעליונים, אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי. והוא אומרם (ויקרא רבה יג, ג) לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. והוא החיבור והדביקות בשם המיוחד על ידי המצוות, כי הן החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם, ובין השם המיוחד.
והאבן עזרא בספרו יסוד מורא (שער רביעי ד"ה ועתה) כתב שמטרת המצוות לתקן הלבבות: ועתה שים לבך ודע כי כל המצות הכתובות בתורה או המקובלות או התקונים שתקנו האבות אף על פי שרובם הם במעשה או בפה הכל הם לתקן הלב "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין" (דברי הימים א, כח) וכתוב "ולישרים בלבותם" (תהלים קכה, ד) והפך זה "לב חרש מחשבות און" (משלי ו, יח) וכתוב אחר "ולבו בל עמך" (משלי כג, ז). כי רוע עין תלוי ברוע הלב וזה ידוע מחכמת התולדות. על כן היתה העולה כליל כולה לשם על דבר העולה על הרוח דבר שאיננו נכון והחטאת והאשם על חטא בפה או במעשה וזה פירושו "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז). ודע כי מלת ערלה, כבדות והנה ערל לב כמו "כבד לב פרעה" (שמות ז, יד). "ואני ערל שפתים" (שמות ו, יב) וכמו "כי כבד פה" (שמות ד, י). גם "ערלה אוזנם" (ירמיהו ו, י) כמו "ואוזניו הכבד" (ישעיהו ו, י).
ומעין זה כתב בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל (בחלק א שער ב) שהמדות הטובות הן הכנות עיקריות לתרי"ג המצוות וממילא פגם הנמשך על ידי מדות המגונות: והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג אברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (ויקרא יז, יד) ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד.
ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש (שבת קה:), שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער (סוטה ד:) וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי צריך להזהר ממדות הרעות, יותר מקיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות.
ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקודש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב, אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן. ואף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ"ה) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן (סנהדרין פא:) וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ע"כ.
ויש להבין דברי שערי קדושה הנ"ל, שאם המדות הן הכנות למצוות, אם כן מי שהוא בעל מדות שאינן טובות, הרי לא יוכל לקיים מצוות כלל זמן רב עד שיתקן את מדותיו. אלא נראה כונתו ששניהם באים יחדיו, שעל ידי המדות הטובות מקיים מצוות, ועל ידי המצוות, משפר את מדותיו. וכפי שכתב החזון איש בספר אמונה ובטחון (פרק ד ס"ק ז-יא): דרך שימוש לתיקון המדות שמירת ההלכה. ואם דקדוק הדין ושמירת השלחן ערוך הם האמצעים היותר נוחים והיותר מועילים לתיקון המדות בדרך כלל עוד יוסיפו להיות מזור לכל מדה מושחתה בדרך פרטי. וקלות ראש בדקדוק הדין אשר קבענוהו למפסיד המדות בכללותו. ע"כ. הרי ששמירת ההלכה מסייעת לתיקון המדות, כאמור.
והמגיד מדובנה שואל, מדוע התורה הרבה הקב"ה במצוות ולא הסתפק במצוות בודדות? והשיב על פי משל, לאחד שבא לעיר למסחר, ודודו העמיס עליו עבודה כדי שלא יהיה לו זמן להתפתות לטיולים ותענוגים בעיר המסחר ויפסיד כל כספו, מכיון שעיקר בואו היה להרויח. זה המשל, והנמשל הוא, כיון שמטרת בואו של האדם הוא לתקן את נשמתו, לכן הרבה לו הקב"ה תורה ומצוות, מחשש שמא ימשך לאיסורים ותאוות, ונמצא מקלקל במקום לתקן. ודו"ק.
