ה שאלה. האם בעיקר הזמן צריך להשקיע בלימוד בעיון או בבקיאות?
תשובה. בתחילת דרכו ישקיע רוב זמנו בעיון, וחלק מהזמן בבקיאות. ומ"מ צריך לשלב ביניהם, שכל גדולי ישראל היו גם מעיינים גדולים, וגם בקיאים בכל התורה. אלא שיש כאלה שיש להם נטיה לבקיאות בבחינת 'סיני', ויש שיש להם נטיה לעיון בבחינת 'עוקר הרים'. ואמנם מי שמרגיש שאין לו נטיה ללמוד בעיון ולכן לא נמשך ללימוד, ישקיע רוב כוחותיו בבקיאות, שיש להתחשב בנטיית לבו.
ובסגנון העיון ישנן שיטות רבות, וכל השיטות הנהוגות בישיבות, הונהגו על ידי גדולי ישראל וכולן נכונות. ולכן יכוף עצמו וישתלב בדרכי הלימוד בישיבה וברבות השנים ימשיך ללמוד כפי נטיית לבו. וגם בעיון ישים מגמתו להבין עיקר הענין כפי שביארו את הסוגיא רבותינו הראשונים והאחרונים. ולא ילמד בכדי לחדש חידושים, קושיות וחקירות בפלפול, אלא ינסה להבין את הסוגיא לאשורה בדרכים הכתובים בספרי המפרשים, וברבות השנים, ממילא יחדש חידושים.
מקורות: אקדים שבענין דרכי הלימוד ישנן שיטות שונות, אבל ברור לחלוטין שצריך ללמוד גם בעיון וגם בבקיאות. דהיינו שבכדי לזכות לכתרה של תורה, חייב אדם ללמוד בעיון רב, בכדי להבין את הדברים לאשורם. וכן בכדי לזכות לכתרה של תורה, חייב אדם ללמוד בבקיאות, בכדי שיהא בקי בתורה כולה, שאם ילמד רק בעיון, יכול ללמוד שנים רבות ולא ילמד אפילו חלק קטן מהתורה. נמצא שהדרך הנכונה היא השילוב בין עיון לבקיאות.
ובענין דרכי העיון, דע שישנן שיטות שונות כיצד לעיין ובמה לשים דגש. ומכיון שישנם בחורים שמחפשים את הדרך הנכונה ללימוד, יש לדעת שכל הדרכים הנהוגים בישיבות הקדושות, הן דרכים נכונות, שהרי הונהגו על ידי גדולי ישראל. אלא שיש אחד שנמשך לדרך כזו ויש לדרך אחרת, אבל ודאי שאין לפסול שום שיטה. אלא אדרבא, יכוף את עצמו וישתלב בדרך הלימוד בישיבה בה נמצא. וברבות השנים יקנה לעצמו דרך לימוד כפי הדרך שבה לבו נמשך. אבל בהיותו צעיר, ילמד לפי הדרך הנהוגה בישיבתו. ופעמים באותה ישיבה ישנו רב שמלמד בדרך אחת ורב המלמד בדרך אחרת, ויש שנמשך לדרך לימודו של רב זה ויש שנמשך לדרך לימודו של רב אחר, ויכוף עצמו ללמוד גם מהרב שלא נמשך לדרך לימודו, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וכל השיטות הנהוגות נכונות, אלא שיש שינויים קלים בין אחד לשני ולא יפרוש מללמוד בשיעור שלא נמשך אליו, כיון שגורם לו בסופו של ענין ירידה בלימוד ובטלה, כפי שרואים בחוש במציאות בבחורים שבחרו כביכול 'לשם שמים' לפרוש מדרך לימוד של רב מסויים ועל פי רוב הדבר גרם להם לבטלה גדולה. אלא יכוף עצמו וילמד, עד שלאחר זמן יחליפו בסדרי הישיבה את הלימוד, לרב אחר.
ענין זה של לימוד בקיאות ועיון מוזכר בחז"ל בבחינת 'סיני' או 'עוקר הרים'. וכבר קבעו חז"ל שסיני עדיף, כמבואר בגמרא (ברכות סד. ובהוריות יד.) דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא. שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם שלחו להו סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. ופירש"י שם: סיני- היו קורין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה. עוקר הרים- לרבה בר נחמני, שהיה מחודד יותר בפלפול. למרי חטיא- למי שקבץ תבואה למכור, כלומר: למי שקבץ שמועות.
ועם כל זאת שסיני עדיף, ברור שגם רבה וגם רב יוסף היו שניהם גם מעיינים וגם בקיאים, רק לאחר שהשקיעו בלימוד בשני האופנים, כל אחד מהם המשיך להשקיע את עיקר כוחותיו וזמנו, בדרך הלימוד אליה הוא נמשך. וברור שאין זה ענין לבחור שנמצא בתחילת דרכי לימודו.
וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, יא- יב) שכתב, חייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, וענין זה הוא הנקרא גמרא. במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו. ע"כ. ונראה שכונתו שבתחילה ילמד בבקיאות כל חלקי התורה, וישקיע חלק מהזמן בגמרא, שהוא דרכי העיון.
וכן ביאר בשלחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה ב). וז"ל, ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו כמו שאמרו "ליגמר אינש והדר ליסבר". ע"כ. וכוונתו לגמרא שבת (סג.) דאמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קא משמע לן דליגמר איניש והדר ליסבר. פירש רש"י שם דליגמר איניש- לגרוס שמעתא מרביה, ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה. והדר ליסבר- טעמיה. (פירוש- עד גיל שמונה עשרה למדתי כל התלמוד ולא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשיו, לומר דלעולם ילמד אדם ואחר כך יסביר). ואמנם כיום לומדים בישיבות רוב היום גמרא ומיעוט הזמן לומדים שאר לימודים. והסיבה היא משום שלומדים דרכי העיון. ולאחר מכן יוכל ללמוד גם בבקיאות וגם בעיון בהבנה נכונה.
ובענין חשיבות לימוד העיון וגם חשיבות לימוד הבקיאות וכן כל חלקי התורה תנ"ך ש"ס מוסר וקבלה ראה מה שכתב בספר פלא יועץ (ערך לימוד). וז"ל: ידוע מאמר התנא (אבות ב, טז) למד תורה הרבה, ויתנו לך שכר הרבה. הנה כי כן יחלק אדם שעותיו בכל יום, ומי שחננו ה' דעת, יקבע עת לעיין בהלכה, או בפוסקים בעיון ופלפול כפי שכלו, ואם יוכל ללמד עם חברים או עם תלמידים טובים מה טוב ומה נעים. ועוד יקבע עתים ללמוד בקיאות, ותהי ראשית למודו בדינים הנצרכים בשלחן ערוך עם כל האחרונים, עד שיהיו נרשמים בדעתו לעת הצורך, ושוב יגרוס כל הכ''ד ספרי הנ"ך עם פרוש רש''י, והמשניות עם פרוש, וכל הש''ס עם פרוש רש''י ותוספות, וארבעה עשר חלקים הרמב''ם עם הפרושים וארבעה טורים עם הפרושים וכן הארבעה שלחן ערוך, ואחר כך שאר למודים וידיעות, עד שיהא שלם בידיעות. ולמוד ספרי מוסר ויראת ה' עולה על גביהן כתבלין הנתנין בכל מאכל. ולאחר שמלא כרסו מכל הלמודים והידיעות על פי הפשט, ישתדל ללמוד חכמת הקבלה, כי ידוע שליום הדין שואלים לאדם גם על רזי תורה ומעשה מרכבה (מדרש משלי פרק י) ועתיד לתן את הדין אם היה יכול ללמוד ולא למד. ע"כ.
וכן ביאר בפלא יועץ (בערך עיון) בענין חשיבות לימוד בעיון, וז"ל: עיון הוא הכרחי מאד לכל דבר, אם לחכמת התורה כבר אמרו (ברכות ו:) אגרא דשמעתתא סברא, כי יתן את רוחו לעיין עמק ההלכה ולפלפל בחכמה בקושיות ובתרוצים, כדי לברר קש ותבן מן הבר, ולטהר את ההלכה וללבנה מאחיזת הקלפות, וכדי לקשט את הכלה אותיות 'הלכה'. וכן לענין הדין צריך לעיין מצוי הדין להוציא דין אמת לאמתו. ע"כ.
וכן ביאר בפלא יועץ (בערך ידיעה) בענין לימוד כל חלקי התורה. וז"ל, כמה ידיעות יש, שאלו יחיה גבר שנים כשני אליהו, לא יספיק לידע אחד מני אלף ממה שיש לידע. וידוע, שמענישים בשמים על מה שהיה יכול לידע ולא השתדל לידע, ושואלים אותו ליום הדין גם על מעשה מרכבה ועל סתרי תורה. ואמרו בזוהר הקדוש שמי שאינו יודע סתרי תורה, מתביש לעולם הבא. ואמרו מאן דלא על ונפק, טב לה דלא אברי. ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, והכל לפי מה שהיה יכול ללמד. אמנם ראוי לאדם להקדים ראשון ראשון היותר נצרך, כגון הדינים הנוהגים וספרי מוסר ויראת ה' וכיצד סדר עבודה, ואחר כך הלוך ילך וישתדל מדי יום יום לקנות ידיעה חדשה, את אשר לא ידעו תמול שלשום, ויקנה שלמות לנפשו, ולא יאבד הזמן יקר הערך, שיכול לקנות בו ידיעה, אל יוציאנו לבטלה. וכבר כתבו הפוסקים, שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה, ומוציא הזמן בלמוד תהלים וזוהר וכדומה, לגבי דידיה חשיב בטול תורה. ע"כ.
וכן ביאר הפלא יועץ (בערך דינים) בענין חשיבות לימוד ההלכה כל יום. וז"ל, זאת תורת האדם אשר חננו ה' דעת, להיות יודע ספר זאת תהיה תורה לשמה, דהינו כשהיא לשמור ולעשות ולקיים, ולכן לא יעבור מלהיות לומד מדי יום ביום הלכות פסוקות לדעת את אשר יעשה, כי אשר אינם יודעים דינים, בחשכה יתהלכו ובכל צואה יתלכלכו והיה העקוב למישור הלוך וחסור ושגגת תלמוד למי שהיה יכול ללמד עולה זדון. הנה כי כן למוד שלחן ערוך אורח חיים עם כל הפוסקים אחרונים הוא חיוב לעסוק בהם מדי יום ביום כמו תפלה ותפלין, וכן שאר דינים הנצרכים לכל אדם. ע"כ.
ובדרך אגב מחמת חשיבות הענין אזכיר מה שכתב בפלא יועץ (בערך חברותא) בענין חשיבות לימוד עם חברותא, וז"ל, חברותא מה טובה, עד שאמרו (ירושלמי הוריות ג, א. מאירי משלי יז, יז): אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין, רק שיהיה חבר טוב ירא אלקים וסר מרע. וכבר אמרו רבותינו ז''ל (יבמות סג.) סק דרגא בחר שושבינא. וטוב לגבר שיהיה לו חבר טוב אוהב ורע שיגלה לו כל סתריו ויתיעץ עמו על כל דבר שרוצה לעשות. ואף אם הוא חכם גדול, יטול עצה מן הקטן, ושומע לעצה חכם (משלי יב טו), כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד, ט). אך צריך לבחור חברים טובים שנוחים זה לזה בהלכה ומודים על האמת, לא כן כשאינם טובים שמנגחים זה לזה בדברי קנטורים ורבה קטגוריא ושנאה ותחרות, כל כי הא ההעדר טוב. ואם לא ימצא חבר טוב, התלמידים יהיו לו לחברים, שכבר אמר רבי פלוני הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז.). וביותר מועיל החברותא ליראי ה' וחושבי שמו שנדברו יראי ה' איש אל רעהו. אמנם אין אהבה וחברותא אלא בדומים, שוים במדות ובדעות, אז ישבו יחדו אחים ולא יתפרדו. אך זה קשה המציאות, אם ימצאנו יאחזנו ולא ירפנו. ע"כ.
ואעתיק לפניך בענין בקיאות ועיון מאגרת לבן תורה (פרק טז) מרן הראש"ל הרה"ג הרב יצחק יוסף שליט"א: הנה בגמרא הוריות (יד.) אמרו, סיני ועוקר הרים סיני עדיף, דהכל צריכים למרי חטיא. ובסנהדרין (מב.) דרשו על הפסוק "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו) אמר רבי יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה, ופירש רש"י בד"ה מלחמתה של תורה- הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד, אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר יבין מתוך משניות הרבה שבידו: הא מני פלוני היא ששמענוהו במקום אחר אומר כך.
וטעות נפוצה היא לחשוב כי ככל שהבקיאות גדולה יותר, נפגמת החריפות, ובאמת, דמאן דלא ידע מאי קאמר רבנן, רק בעמל וטרח, מוטב לו שלא לפתוח כמה ספרים, ויתרכז במעט הפוסקים המצויים, ולהבינם יפה יפה, ולא יהא צנא מלא ספרא, או חמור נושא ספרים, כמליצת הרב חובות הלבבות, ועל זה התפלל החכם: הרחמן יצילנו מפזור הנפש. אולם מי שזכה לעומקה של הלכה, בברור ולבון הסוגיות ההלכתיות בתלמוד ובראשונים ובאחרונים, ושוחה בימה של התלמוד כזקן ורגיל בהבנה ישרה ומעמיקה, ההפך הוא הנכון, הבקיאות מקנה לו יד ושם בעולמה של הלכה. וככל שהוא בקי יותר בדברי התוספות והראשונים והאחרונים, שכלו נעשה לחריף יותר, וסברותיו קרובות יותר לסברותיהם של הקדמונים, בהיותו מצוי אצלם כל כך.
ואפשר, שלכן אמרו בברכות (סד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף, שעל ידי המצאותו הרבה בדברי הש"ס והראשונים, ועוסק בהם בהבנה ישרה, שכלו נעשה קרוב לסברותיהם יותר מן החריף, ולכן אמרו שהכל צריכים למרי חטיא, שעל ידי כך זוכים לכון לאמתה של תורה, וכבר נודעו דברי הריב"ש בתשובה (סי' רעא) "שאין בדורנו זה מי שיוכל לפסוק הלכה מתוך סברא בעלמא". ונמצא, דהן סיני והן עוקר הרים בודאי שלומדים בהעמקה, רק הסיני מתוך שיודע הרבה סברותיו קרובות לסברות הקדמונים בהיותו מצוי אצלם, שהרי האדם מושפע מסביבתו, ועוקר הרים הינו שאינו בקי בספרא ספרי וכו', ואז סברתו אינה אלא סברא דיליה. ועיין בפירוש החסיד היעב"ץ (מסכת אבות פרק ו) על המשנה בדקדוק חברים, שהחכמים בזכות שכלם לא יצטרכו בפלפול רב.
וסיעתא לזה מצאתי במאירי הוריות שם שכתב בזה הלשון: מי שהוא מפלפל ביותר עד שמתוך פלפולו מקשה כל כך עד שאין כח בנשאלים לתרץ, ויש מי שהוא מפלפל כראוי ושונה משנתו במתון ומעלה אותה על דעת פסק, נסתפקו רבותינו אי זה מהם קודם, ומכל מקום בזמננו אלו אחרון חביב, כלל גדול בלמוד, שידע התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה ששנה, ויסמוך על הכללים שיצאו לו משם בקבלת הרב הראוי לסמוך עליו, וחפץ ה' בידו יצלח, אמן.
ובארחות צדיקים (שער כז) כתב, והנה בדור הזה נשתכחה התורה, כי הלומדים דמו עצמם להיות כמו בעלי התוספות והראשונים, והחזיקו למודם בפלפולים, עד שמבטלים את רוב היום בפלפול, ומבלבלים זה את זה, ועיקר הלמוד שלהם נשאר עראי דעראי, ובטול זמן הלמוד קבע, והרי אמרו חז"ל (שבת סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר, ואלו הם אינם עושים כן, אלא רצונם ללמד התוספות וכל החידושים וחידושי חידושים קדם שידעו צורתא דשמעתתא, ואיך יצליחו בלמודם, ועינינו הרואות כי מרב טורח העיון והפלפול שנוהגים בו, רבים הפורשים לגמרי מן הלמוד, כי ההלכה נעשית להם כמשא כבד, לא כן הראשונים אשר תורתם היתה אמנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה, ולבם היה פתוח כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואמר רבא, ואנן כאצבע בקירא לסברא, ואמר רב אשי ואנן בבירא לשכחא. וכל שכן אנן עניי הדעת וכו', עד כאן.
וחזינן לקמאי דצוחי טובא על החלוקים הדחוקים שהיו נהוגים בדורותיהם, ומפיהם לפידים יהלכו, ומתוכם כעין החשמל גדול האחרונים מהר"ל מפראג בדרך החיים (פרק ו דאבות דף קיז) שהפליג לומר על אלה שאינם לומדים להלכה אלא רק בדרך פלפול בעלמא, שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ושראוי מאד לקרע על זה כמו על ספר תורה שנשרף וכו', עין שם. וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה בהקדמה לספר דורש לציון בשם השל"ה הקדוש שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה.
גם השאגת אריה בחדשות (דיני חדש סי' ג) כתב, וראוי לכל אדם לתור ולדרוש בחכמה עד מקום שיד שכלו מגעת. והנה דרך זו אחזתיו מנעורי, וגם עד זקנה ושבה לא אעזבנה ולא ארפנה ללון בעומקה של הלכה. וכל מה שכתבתי מנעורי והיה רשום אצלי, הוא ממה שחדשתי על גפ"ת ופוסקים, כי זולת זה מה שפלפלתי לחדד את התלמידים, או דרך דרוש, לא העליתי על ספר, כי את הכל ישא הרוח, ואין זה אלא הבל ורעות רוח, אף שנזהרתי בכל מה דאפשר שיהיה עיקר הפלפול לאמתה של תורה, מכל מקום אי אפשר שלא יתערבו בו דברים שאינם לאמתה של תורה. ואני אינני מכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו. ע"כ.
וכן בשו"ת חוות יאיר (סי' קכג) כתב, ואל יבלה זמנו בחלוקים וחריפות של הבל שנתפשט בעונות הרבים, כי אוי ואבוי על מבחר הזמן שמבלים לפעמים רב היום על זה, ובמקום זה היו יכולים ללמד כמה דפים בש"ס ופוסקים. וע"ש באורך.
וראה עוד בהקדמת תשובה מאהבה (בפתיחת שער האותיות ב' וח') אשר האריך מאד בזה, וכתב, שכל העוסק בפלפול "של הבל" אינו אהוב ומקבל על פני תבל, כי חכמי ארץ ישראל וספרד וארץ תוגרמא לא שמיע להו ולא סבירי להו פלפול כזה, והמה גדולי חקרי לב חריפים ובקיאים במקרא במשנה ובגמרא ובפסקי הראשונים והאחרונים, ודחו למוד זה בשתי ידים. והמה גאוני ארץ ודבריהם בספריהם אהובים בעיני אלקים ואדם.
ועיין בבבא מציעא (צו:) לפום חורפא שבשתא. ושם (פה.) רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מניה, כי היכי דלא נטרדיה. ועיין שם במהרש"א שכתב, שבני בבל אפשר שהיו מפלפלים דוגמת החלוקים שבדור הזה, אשר כל מי שיודע לכוין על הצד היותר בפלפול של הבל, הרי זה משובח, וכל אחד מכוין לדחות דברי חברו כדקרי להו מחבלים, שאין נוחין זה לזה בהלכה, ועל ידי כך לא סלקא להו שמעתתא אלבא דהלכתא, כדקרי להו נמי התם במחשכים הושיבני, והוא שאמר ולא נטרדיה, כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת, ואין מגיע לתכליתו המבקש, עד כאן. ובתוספות סנהדרין (יז.) מה לנו בחריפות של הבל. ובפירוש רש"י (חולין פא. ד"ה התראת) "ופירוש משֻבּש הוא מאדם חריף ומפלפל". ע"כ.
הרי שהיו תולין הקלקלה במקולקל שהחריפות מטה לב האדם ושובה אותו ביופי החידוש, ועל פי קושיא מכריח את פסק ההלכה, והרי ידוע מה שכתב הרא"ש (חגיגה פרק ג סימן כח) שאין להוציא דין על פי קושיא, שאם יש תרוץ אחר לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ועיין בכנסת הגדולה (או"ח סי' קמו הגה"ט) שאין לקרוא תגר על מנהג העולם ופירוש המפרשים הראשונים והאחרונים, ואף על פי שנראה לנו קושי בדבריהם, יש לנו לתלות החסרון בנו, ולומר שדעתם רחבה מדעתנו, ואין אנו משיגים עומק כונתם. ועין בשו"ת דגל ראובן (ג, לו) בשם הגר"ח מוולוז'ין, כאשר בא לפניו רב אחד והציע לו פסק דין להתיר עגונה על פי יסוד קושיתו בתוספות יבמות, ועל זה ענהו הגאון: "מקושיא לא מתים". והרי לפנינו תשובות מרבותינו הראשונים והאחרונים, והם המלמדים אותנו להועיל. דרך הפסק ביושר העיון וההיקש, ולא אחזו שער, לבנות יסוד על מגדלים הפורחים באויר.
ובספר עליות אליהו (אות עז דין ל ע"ב) ספר בשם מהר"ח מוולוז'ין שסיפר, כי הרב החריף מהר"ר צבי מסמיאטיץ תלמיד הגר"א היה נוהג דרך למודו על דרך החריפות, וכשנדפס האורים ותומים להגאון רבי יהונתן אייבשיץ, היה שמח מאד בפלפוליו החריפים, ולא זז מחבבו לפני הגר"א, אמר לו הגאון בחר איזה חידוש מספר "אורים ותמים", והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב מה'תמים', ענהו הגר"א: אם באנו לפלפל כן הרי אפשר להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחדודי במהירות רבה, עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל. וכה סיים רבנו הגר"א: כשלומדים באופן זה יוכל האדם לטעות בעצמו, לאחר שבכל יום ויום יוסיף חדוד על חדוד, ויוכל לחשב כי הוא הולך וגדל, ויבא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים ז"ל. אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמתי כדרכם של הראשונים ז"ל, אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו נגד הראשונים ז"ל, כי מה שאנו מתייגעים זמן רב, ורואים אחר כך שרש"י ושאר הראשונים ז"ל הרגישו בזה ותרצו לפי דרכם בקודש במלים קצרות. עד כאן. וראה בהקדמת בני הגר"א לחבורו על השלחן ערוך, שכתבו, שהגר"א הזהיר אותם להתרחק מהפלפול, ורק הפלפול להלכה הוא טוב.
וכתב ביערות דבש (דרוש כ), אוי לי אמי כי ילדתני בראותי שפלת הדור בכל חלקי אירופה, ממש אין ישיבה לומדי תורה לשמה שישבו שם לומדים מומחים שוקדים על התורה בעומק הלכה של אמת, אלא בעונות הרבים בפלפול של הבל. אין דורש להבין דרכי התורה על בוריה. ואליכם אישים אקרא זכו חלקיהון שעוסקים בתורה בתמידיות מחיל אל חיל ילכו, אבל כל למודכם גמרא משניות מדרש, ואין אחד נותן לב ללמוד אורח חיים על בוריה, הלכות שבת על בוריו, אשרי איש שימלט ולא ישגה. עכ"ל האגרת לבן תורה. ולכן בהיותו אברך כולל ישים לבו לעיין בסברא ישרה ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. אך בחור הנמצא בישיבה, ישמור על סדרי הישיבה כפי הנהוג באותו מקום, וילמד דרכי העיון כפי שלומדים שם. ולא יסיתנו יצר הרע לומר שמא צריך ללמוד בדרך אחרת, ובדרך זו לא אוכל להיות תלמיד חכם, שבחור צעיר יש לו ללמוד בעיון ובפלפול כפי דרכם של המלמדים השונים ואלו ואלו דברי אלקים חיים. שאמרו חז"ל (חגיגה ג:) בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני לומד תורה. תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. ע"כ. וכן יש לומר בדרכי העיון שמאחר ונמצא כבר במסגרת, ילמד כפי הנהוג באותו מקום, ויעשה אזניו כאפרכסת. וישמע חכם ויוסף לקח.
אחר כך ראיתי מכתב בענין דרכי הלימוד בקריינא דאגרתא (אגרת ה) "בדבר סדר לימוד לא כל בני האדם שוין והכל לפי הכשרונות, בדרך כלל הנכון ללמוד סדר אחד בעיון עד כמה שידו מגעת, וסדר אחד במהירות לבקיאות. הלימוד בבקיאות לערך שני דפים ליום ולחזור אותן בו ביום פעם שני".
ובאגרת ו כתב "על דבר ההצלחה בלמוד לא כל הכשרונות שוין, ומי שכשרונו אינו נוטה לפלפולא בחידושי תורה, צריך שיהיה עיקר לימודו על בקיאות, היינו רק להבין פשטות הסוגיא ולחזור עליה עשר פעמים עם חבר טוב. וילמוד כל יום לכל הפחות דף אחד ולחזור עליו כמה פעמים. ובסדר ראשון ילמד בעיון הגמרא שלומדין בישיבה. ובסדר שני ילמד אותה גמרא עצמה על בקיאות ואפילו בלא תוס', רק התוס' השייכים לפשט הסוגיא, ובעזרת ה' יצליח. ובכל אופן ילמד דף חדש בכל יום אפילו בשבת. ובכל ספקותיו יפנה למשגיח. וכל פרק שיגמור יחזור עליו שוב מהחל ועד כלה וכשיגמור הגמרא יחזור עליה שוב מהחל ועד כלה. וכל עיקר ההצלחה הוא בחזרה ועל ידי רבוי החזרה מתפתח הכשרון". ע"כ. הרי שכתב להשקיע גם בעיון וגם בבקיאות, ולשים דגש בדרך לימוד שיותר נמשך אליה.
