ב שאלה. למה לומדים בישיבות גמרא?
תשובה. כיון שהיא עיקר התורה שממנה הוראה יוצאת. וכן בכדי ללמוד דרכי הלימוד ודרכי העיון שיהיה שכלו ישר, על מנת שכשיהיה אברך ילמד את כל התורה בהבנה נכונה.
מקורות: הגמרא היא עיקר התורה שממנה הוראה יוצאת, כפי שכתב רש"י במסכת ברכות (יא: בד"ה אף) "שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה". וכן מבואר במסכת ברכות (ה.) שהגמרא היא עיקר ההוראה דאמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב) לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה 'תלמוד', מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. ע"כ. נמצא שגמרא היא עיקר הוראה. ופירש רש"י שם: גמרא- סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (כב.). וכן מבואר במסכת בבא מציעא (לג.) תנו רבנן העוסקין במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. ופירש"י שם, תלמוד- הוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם, וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות, או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר. ע"כ. נמצא שעיקר ההוראה היא לימוד התורה. אלא שכיום בכדי ללמוד הוראה יש להוסיף מעבר ללימוד הסוגיא, גם את לימוד הפוסקים ראשונים שלחן ערוך ואחרונים. ובישיבה לומדים דרכי הלימוד, ולאחר מכן אברכים לומדים הוראה הלכה למעשה. וכפי שכתב בספר קי' ילקוט יוסף (סימן רמו סעיף יט) חובה קדושה על כל תלמיד חכם ואברך ישיבה לקבוע גם זמן ללימוד הלכות פסוקות באורח חיים, וכן בהלכות נחוצות ביורה דעה. ולדעת מקור הדברים ושרשם, על פי הנאמר בבית יוסף. ולא יתעסק אך ורק בפלפולים וכולהו תנויי בנזיקין. ועיקר הלימוד הוא המביא לידי מעשה, ולימוד ההלכות יש להם מצות קדימה בזמן הזה לכל המצות שבתורה כי מי הוא זה שיוכל לומר שלמד כבר את כל ההלכות על בוריין. ע"כ.
ואמנם בישיבות משקיעים רוב הזמן בלימוד גמרא, על מנת לקנות דרכי לימוד ודרכי עיון ישרים. ואף שהמטרה היא להגיע לבסוף לדעת להורות, הרי שהמטרה במקרה זה מקדשת את האמצעים, ולכן משקיעים מספר שנים בישיבה בלימוד הגמרא. וכפי שמבואר בספר אור ישראל (פרק כז) לגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל. וזה לשונו, הנה במצות תלמוד תורה יש בזה שני ענינים, א' לימוד התורה, ב' ידיעת התורה. והנה למצוה זו של לימוד התורה כל מה שלומד מקיים המצות עשה 'והגית בו יום ולילה' ואף שלא יכול לפסוק דין מתוך המקרא או משנה. אבל הגדר השני במצות תלמוד תורה הוא ידיעת התורה. ויסוד המצוה הזאת כולל שני פרטים, א' הידיעה לרכוש לו הבקיאות בכל חלקי התורה. ב' הוא היכולת להתחכם בתורה לחדד השכל לשננו ולהישירו שיוכל לישא וליתן במלחמתה של תורה ולעקור הרים בפלפולו. ושתי אלה כינו חז"ל בשם סיני ועוקר הרים. והנה ככל אשר ירבה להתחכם ולהתעצם במקצועות האלו בבקיאות וחריפות יבין וישכיל יותר בידיעת משפטי התורה הלכה למעשה, לחדש דינים מדעתו ולהכריע בין השטות, וסוף התכלית הוא להגיע למעלת ההוראה, להורות הוראה לעצמו ולאחרים.
והנה יש יראי ה' טועין וחושבין כי עיקר נחיצת של יכולת הלימוד הוא רק למי שרוצה להגיע להוראה להורות הוראה לרבים. אולם מי שהוא בודד, יוכל להיות עובד את ה' ית"ש ולקיים את כל דברי התורה והמצוה, גם שלא יהיה גדול התורה כל כך. אולם באמת הוא טעות, כי כל אדם לעצמו כל מה שיוסיף דעת ויתחכם יותר כן יוכל לקיים התורה והמצוה ביתרון הכשר. והאדם לעצמו צריך להיות בקי בכל התורה, גם בחלק חושן משפט ואבן העזר שיהיו שגורים בפיו לעצמו למעשה.
וכאשר נשכיל בינה נמצא כי יש דברים שהותר למלאות המטרה של מצות ידיעת התורה מה שלא היה ענין למצות לימוד התורה כמו ביטול הזמן. כי לשם ידיעת התורה שהוא יכולת הלמוד רשאי לבטל זמן לילך מעיר לעיר, גם להרחיק נדוד לחפש אחר רב גדול לבקש תורה, וכן לבלות זמן של עיתות מנוחה ושינה מה שנחוץ לו לפי טבעו, שתהיה אחר כך דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק העיון, אשר כל זה לא היה ענין למצות לימוד התורה בלבד. ולפי זה מובן גם שגוף הענין של הפלפול והחידוד הוא רק לשם יכולת הלמוד של ידיעות התורה. ע"כ. עי"ש שהאריך. נמצא שאף שתכלית הלימוד הוא להגיע להוראה הלכה למעשה, מכל מקום בישיבות לומדים גמרא בכדי ללמוד דרכי הלימוד והעיון הישר.
