ח שאלה. איך הדרך לזכות לכתרה של תורה?
תשובה. ילמד את כל חלקי התורה בעיון ובבקיאות בשילוב מוסר מידי יום, ובתנאי שיתמיד בלימוד במשך היום ולאורך שנים, ויתפלל לזכות לחכמה.
מקורות: ישנם מספר יסודות שיש לשים אליהן לב, בכדי לזכות לכתרה של תורה. היסוד הראשון הוא שצריך ללמוד גם בעיון וגם בבקיאות. דהיינו שחייב אדם ללמוד בעיון רב, בכדי להבין את הדברים לאשורם. וכן בכדי לזכות לכתרה של תורה, חייב אדם ללמוד בבקיאות, בכדי שיהא בקי בתורה, שאם ילמד רק בעיון, יכול ללמוד שנים רבות ולא ילמד אפילו חלק קטן מהתורה. נמצא שהדרך הנכונה היא השילוב בין עיון לבקיאות.
היסוד השני הוא שצריך ללמוד בהתמדה גדולה. אין אפשרות לזכות בכתרה של תורה בהשקעה מועטת של זמן. אלא חייב להתמיד בלימוד התורה, שלא יסיח דעתו מהלימוד. וככל שיסיר מעצמו דברים הגורמים להיסח הדעת, כך הוא קרוב יותר לזכות לכתרה של תורה.
וענין זה של התמדה הוא כללי, אבל באופן פרטני, ישמור על סדרי הלימוד בישיבה, שלא יפספס שום סדר. ואם כבר פספס סדר אחד, יתגבר להגיע בזמן לסדר השני וכן הלאה. וכן יזהר שלא לישון מאוחר בלילה, אפילו לצורך לימוד, בכדי שבבוקר יוכל להגיע בזמן לסדר.
וכן תוך כדי הלימוד, יישמר לא לבטל זמנו, כל אחד כפי כוחותיו. ולכן יבחר לו חבר מתאים ללימוד שאינו מבטל את זמנו וכן ילמד במקום שאין בו היסח הדעת. ובכל אופן הכל תלוי ברצון האדם להתמיד למרות המפריעים.
וענין זה של דברים מסיחי דעת, הם גם ידיעת דברים חדשותיים שנכנסים לראשו, שגורמים לו שבשעת הלימוד, קשה לו להתרכז, כיון שנזכר באותן ידיעות בשעת הלימוד. וכן ימעיט ככל האפשר מלהשתמש במכשירי האלקטרוניקה השונים, כפלאפון, נגן, מצלמה, מחשב אינטנרט ועוד. וככל שאדם מתרחק מדברים אלו, כך יש לו פחות היסח הדעת בלימוד, וזאת אפילו אם לא נכשל חס ושלום בדברים אסורים. אלא עצם השימוש בדברים אלו, גורם לאדם היסח הדעת. כל שכן אם חס ושלום נכשל בראיות אסורות וכדו' רח"ל, אזי הדבר גורם לו למחשבות בשעת הלימוד והיסח הדעת. ודבר זה חייב להפנים שאף אם מעד, שבע צדיק נופל וקם. יקבל על עצמו קבלה אמיתית שמכאן ואילך יתגבר על מידת הסקרנות, ויפרוש מעיסוק עם מיני מכשירים אלו, שהשימוש בהם יכול להוריד את האדם לבאר שחת, ויכול להפסיד על ידם את כל העולם הבא שלו, אם נמשך אחריהם, כידוע, ולמפורסמות אין צריך ראיה.
כחלק מההתמדה יש גם לחזור על הלימוד פעמים רבות, עד שיהא ברור לו לחלוטין. כפי שחזינן שעשו גדולי ישראל. הש"ך כתב בהקדמה ליורה דעה "חזרתי על כל הצדדים לא פעם ושתים כי אם מאה פעמים ואחד". ורבי חיים מוולוז'ין העיד על הגר"א שהיה לומד כל הש"ס פעם בחודש כל ימי חייו, והיה חוזר מאות ואלפים כל פרק (פאת השלחן בהקדמתו). הגאון ר' זלמן (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין) כל דבר שלמד היה חוזר עליו מאות פעמים (תולדות אדם פ"ט). הגאון ר' חיים עוזר אמר לאחד שבא להבחן לסמיכה שחזרה של שבע פעמים אינה מספיקה ושהוא עצמו הפסיק לספור לאחר שלמד ארבעים פעם. וכשנשאל הגאון ר' אליעזר יהודה פינקל אמר שלא די לחזור על הגמרא ארבע פעמים, שבכדי להבין את הגמרא צריך ללמוד חמש פעמים ולחזור לפחות עוד חמש עשרה פעמים (הדרן עלך עמ' עג). והגאון ר' צבי פסח פרנק והגאון ר' מיכל טוקצ'ינסקי למדו בחברותא פרק האשה רבה ביבמות תשעים פעם (הדרן עלך עמ' כד). ומרן הרב עובדיה יוסף אמר לבחור כשלומדים מסכתא צריך להיות מונח בו ראשו ורובו. וציין שבבחרותו עבר במשך 'זמן' אחד בישיבה מסכת גטין כולה ששים פעם (הדרן עלך עמ' עד). בחור שהסתפק אם לעזוב את הישיבה כיון שהחֵברה לא מתאימה לו, השיב לו הסטייפלער זצ"ל "אין צריך לעזוב את הישיבה אלא כל דבר שילמד יחזור עשר פעמים" וביאר לו הגאון ר' חיים קנייבסקי שעיקר הבעיה במה שאינו מרגיש סיפוק מהלימוד, ואם יחזור עשר פעמים ירגיש סיפוק ושוב לא יפריעו לו שאר דברים (הדרן עלך עמ' עג). וכן הלאה אפשר להביא מעשיות רבות מגדולי ישראל שסברו שיש לחזור על הלימוד פעמים רבות. ותן לחכם ויחכם עוד.
היסוד השלישי הוא שצריך להיות בעל מדות טובות. ולכן צריך להשקיע זמן להתבוננות ולימוד של ספרי מוסר. וכל ספרי המוסר הידועים והמקובלים טובים, אלא שכל אדם יש לו תקופה שנמשך לספר וסגנון מוסר שונה. וכתב הרב חיד"א בספרו עבודת הקודש שילמד את כל ספרי המוסר הידועים וכשיסיים יחזור חלילה. שדברי מוסר שאינם מעוררים אותו בפעם זו יעוררו אותו בזמן אחר.
וענין זה של עבודת המדות יועיל לאדם לכל חייו, ראשית שיזכה בכך לשלום בביתו בבוא העת כשיתחתן וכן בכל מיני מצבים בחיים, במקום הלימוד, בין השכנים, במקום העבודה ועוד. ובכדי לעבוד על מדותיו, ישים לב כיצד הוא מתנהג עם חבריו, רבניו הוריו אחיו וכלל סביבתו.
היסוד הרביעי הוא עצם הידיעה שטבע האדם הוא שיש לו עליות וירידות, כמבואר בספר הישר המיוחס לרבינו תם, וכן מבואר במאמר ימי השנאה וימי האהבה בספר עלי שור חלק א'. ועצם הידיעה של דבר זה נותן לאדם כח לעבור את תקופת הירידה, ולהתגבר עד שמחליף את מצבו למצב של עליה.
היסוד החמישי שצריך לדעת שטבע האדם להיות מושפע מהסביבה כמבואר ברמב"ם (הלכות דעות פרק ו). ולכן יבחר בחברים טובים ויתרחק כמטוחי קשת מחברים רעים. וחברים רעים הם מי שיש להם מדות רעות באופן כללי ובאופן פרטי חברים רעים הם אותם שמשתמשים במכשירי אלקטרוניקה פסולים.
היסוד השישי הוא שירבה בתפלה לזכות לכתרה של תורה ולעמוד בנסיונות הזמן, ושיפתח לבו במאור התורה. וכפי דברי הגמרא נדה (ע:) מה יעשה אדם ויחכים, אמר להם ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).
ותמצית הדברים שכתבנו לעיל כתובים ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג), וז"ל: בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות (אבות ד, יג). כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, כל מי שירצה, יבוא ויטול. וכתר תורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות (יומא עב:) עד שאמרו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (הוריות יג.). אין לך מצוה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה (בבא קמא יז.).
מי שנשאו לבו לעשות מצווה זו ולקיימה כראוי לו, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים בטלים, ולא ישים אל לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד. אלא כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל (אבות ו, ד. וביאר שם רש"י שזו ההנהגה אם אין לו אלא פת במלח וכו' שכתב: לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה אלא הכי קאמר אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן אלא על הארץ אל ימנע מלעסוק בה דסופו ללמוד אותה מעושר). ואם תאמר: עד שאקבץ ממון וכשאפנה מעסקי אז אחזור ואקרא ואשנה. אז אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי (אבות א, טו). ואל תאמר: לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה (אבות ב, ד). כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים, וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.
דברי תורה נמשלו כמים, לומר לך מה מים זוחלים למקום נמוך, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח אלא בשפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו.
אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד. אמרו חכמים כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. עכ"ל.
והנוהג כך ולומד בהתמדה ובמדות טובות זוכה לחדש חידושים בתורה, כפי שכתב בספר אורחות צדיקים (ערך תלמוד תורה) ד"ה כתוב בתורה: מתוך שאדם עוסק בתורה לשמה, וטורח ויגע לשם שמים, אז נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות, ומוציא טעם והלכות מעצמו, מה שלא למד מעולם ומה שלא נתן אפילו למשה מסיני. כאשר מצינו באברהם אבינו זכרונו לברכה, שלא למד מעולם משום אדם, אך מעצמו היה יושב ומחשב אחר המצוות, ולמד מלבו כל התורה והמצוות, עד שהעיד עליו הכתוב: "וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורתי" (בראשית כו, ה). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, שאפילו ערובי תבשילין היה יודע (בראשית רבה צה, ג). וגם אמרו, אברהם אבינו למד ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה (עבודה זרה יד:). ומי לימד לו כל זה, אלא נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות, ונבעו לו חוכמה ותורה. וכן מצינו ברבי אליעזר הגדול מתוך שעסק בתורה הרבה, העידו עליו רבותינו שנתגלה לו מה שלא נתגלה למשה מסיני (פרקי דרבי אליעזר ב). וכן אמרו רבותינו, מדורו של משה רבנו עד דורו של יהושע, ומיהושע לזקנים, ולנביאים, ולאנשי כנסת הגדולה, ולתנאים, ולאמוראים, ולגאונים, ולכל חכמי הדור שעסקו בתורה הרבה ונתנו נפשם עליהם נתגלו להם רזי תורה וסודות חכמה, מה שאין אדם יכול למצוא מעצמו. וכבר מנו חכמינו בפרקי אבות (ו, ו) ארבעים ושמונה דברים שנקנית התורה בהם. ומי שיעלה על לבו להיות זוכה לדרך התורה, יטריח לקיים אותם ארבעים ושמונה דברים, ואז יעלה לכל טוב.
וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמוד. כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי הלומד שאר מלאכות אפילו יבטל ממנה כמה שנים לא ישכחנה. אבל כשלומד תורה ואינו חוזר מיד שוכח. ואפילו אם יחזור מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה ישכח הכל. והדין נותן, כי כל מלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחילה. אבל בעשייתן אינן צריכות לב, אך עושה מלאכתו וחושב הנה והנה. אבל הלימוד אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך לבו לכוון שמועתו, ולא לחשוב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו. לכן מי שיפנה לבו לבטלה מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו.
וגם אמרו חכמינו אם אין אדם שוכח מה שלמד, אם כן היה לומד כל התורה כולה, ואחר כך היה הולך בטל. והבטלה מביאה לידי שעמום ולידי עבירה (כתובות נט:). לכך נגזרה גזרת השכחה, שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי מעשים טובים וזכות, כי כאשר הוא עוסק בתורה והוגד לו עונש העבירות וזכות המצוות אז נותן אל לבו לעשות הטוב. ויגיעת התורה משכחת ומונעת אותו מן העון. אבל הבטלה גוררת את העון, ומורידתו לשאול.
לכן יהא זריז לעסוק בתורה תמיד יומם ולילה, ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במיטתו. ואם אינו יכול ללמוד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו, ויהא דעתו על לימודו שלא יסיח דעתו מלימודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). כי אינו אומר "ודברת בו יומם ולילה" אלא "והגית בו", והגיון אינו אלא בלב. ועל זה נאמר: "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז. יא, יט). וזהו שנשתבחו רבותינו שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה (מגילה כח.), או היו לומדים וגורסים, או היו מחשבים בלבם בשמועתם או בלימודם.
לכן תתן לבך וכל דעתך על התורה בכל עת, כי אדם לומד בתורה חכמה, ודרך ארץ, וענוה וצניעות, וכל מעשים טובים. ומן השמים עושים לו צרכיו, והתורה משמרתו ומגדלתו ומרוממתו, כמו ששנו חכמים (אבות ו, א) אמר רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו. נקרא רע אהוב וכו' ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הרי נפרע שכרו בעולם הזה, אבל לעולם הבא: "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיהו סד, ג) ואין למעלה הימנה לעולם הבא. עכ"ל האורחות צדיקים. ואכן חזינן בגדולי הדורות שנהגו הנהגות אלו בעצמם וזכו לתורה וגדולה במקום אחד.
