ג שאלה. האם ההתאמה בין האיש והאשה היא בהשגחה פרטית?
תשובה. כן. שארבעים יום לפני יצירת הולד מכריזים בשמים בת פלוני לפלוני. אלא שיש לאדם בחירה לדחות את זיווגו (או להתחתן בעבירה ח"ו). ויעשה השתדלות טבעית של התאמה. ואם החליט שמעונין להתחתן איתה, ממילא זו השגחה פרטית, שמה' אשה לאיש.
מקורות: הגמרא (סוטה ב.) אומרת אמר רבי שמואל בר רב יצחק, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" איני והא אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלונית לפלוני, לא קשיא, הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. ופירש רש"י זיווג ראשון- לפי המזל (הכונה שהיא בת זוגו כמבואר ברש"י בהמשך). זיווג שני- לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו.
הרי שבת זוגו בזיווג ראשון נקבעה לו כבר לפני יצירת הוולד ובזיווג שני לפי מעשיו, ובכל אופן גם זה בהשגחה פרטית, שלפי מעשיו נכתב לו עם מי ישתדך. ובשער הגלגולים (הקדמה כ') ביאר שזיווג ראשון הכונה פעם ראשונה שהיו בעולם יחד, וזיווג שני פעם שניה שירדו לעולם, ולעולם שניהם מאותו שורש נשמה ושייכת לו. וזה לשונו: כאשר האדם הוא חדש רצה לומר כי אז היא הפעם הראשונה שבא בעולם הזה ואז בת זוגו נולדת עמו כנודע, וכשיגיע זמן לקיחתו אותה מזדמנת לו ברגע בלי שום טורח כלל ועיקר. ואמנם אם האדם הזה חטא איזה חטא והוצרך להתגלגל בסבתו אלא שהוא מאותם שכתוב בהם ויצאה אשתו עמו כנזכר בסבא דמשפטים שמגלגלים גם לבת זוגו שתחזור להתגלגל עמו לטובתו, הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה אינה מזדמנת לו ברגע אלא אחר טורח גדול. לפי שכיון שנתגלגל על סבת איזה עון יש מקטרגין עליו למעלה ורוצים למנוע אותה ממנו ומכניסים בהם קטטות ועל זה אמרו קשה לזווגם כקריעת ים סוף. והוא באופן הנזכר כי הוא נקרא זיווג שני. רצה לומר כי היא בת זוגו האמיתית אלא שכבר נזדוגה לו פעם אחרת בתחלה ועתה בזה הגלגול נקרא זיווג שני. ובזה יתבאר לך איך לפעמים נושא אדם אשה ברגע בלי שום טורח וקטטה כלל, ולפעמים אינו נושא אשה אלא על ידי קטטות גדולות עד שישאנה, ואחר שנשאה, הם בשלום ושלוה. וזה יורה על היות זיווג גמור, אלא שהוא זיווג פעם ב'. ואמנם לפעמים גם האשה מתגלגלת כאשר הוא בסבת בעלה שהוצרך להתגלגל ומביאים אשתו עמו כנזכר בסבא דמשפטים דף קו בפרשת "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו". ע"כ.
וכן מבואר בשער הגלגולים (בהקדמה ח): ועוד יש סבות אחרות לבוא בגלגול, ואלו הם כי לפעמים יתגלגל ליקח בת זוגו כי לא זכה בראשונה לקחתה ופעמים שכבר לקח בת זוגו אלא שחטא באיזו עבירה והוצרך להתגלגל. ע"כ. הרי שכשאדם זוכה מתחתן עם בת זוגו משורש נשמתו השייכת לו. ובכל אופן החתונה עם בת זוג זה בהשגחה פרטית שכל אחד מתחתן עם מי שצריך לתקן את נשמתו כמבואר שם בשער הגלגולים בהקדמה ח', ט', כ' ועוד. עי"ש).
וכן מבואר בחז"ל שאדם הראשון וחוה היו כאחד שבתחילה ברא הקב"ה את אדם וחוה מחוברים זו בגב זה, כמו שכתוב בגמרא (ברכות סא.) דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה) וכן כתוב "ויבן ה' אלהים את הצלע" (בראשית ב, כב) יש אומרים פרצוף ויש אומרים זנב. ולאחר מכן עשאה עזר כנגדו (ולא מאחוריו). ולצורך כך הפיל תרדמה על האדם וברא לו אשה עצם מעצמיו, להורות שאיש ואשה יחידה אחת הם, אלא שאחר כך חילקם לגופים נפרדים ואחר שיינשאו יתחברו שנית. לכן איש ואשה, אף שנראים כלפי חוץ שהם נפרדים ועצמאיים, בפנימיות שלהם, הם אחד. אלא שכשנולדו, נפרדו לתקופת מה, ולאחר החתונה חוזרים ומתחברים, חיבור בנפש, שמתבטא על ידי האהבה. וכמו שכתוב "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית כד, סז), ואהבה היא חיבור בנפש. ולכן אמרו חז"ל אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום" (יבמות סב:, טור אבן העזר סימן א). הרי שחיבור בין האיש והאשה, הוא מחויב המציאות בכדי להשלים את תיקון נשמתם.
ועם כל זאת, לאחר שמשמים הכינו לאדם את בת זוגו, יש לאדם בחירה במעשיו לדחות את זיווגו או להתחתן באיסור, שאם יעשה עבירה ויתחתן באיסור, אינו יכול לתלות דבר זה 'ברצון שמים', אלא שיש לאדם בחירה. וכפי שכתב בשמונה פרקים לרמב"ם (פרק שמיני) לשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:) הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים, שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה, הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה. ואם היה בנשואיה פגם, הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר, הנה כבר גזר בעבירה. ואין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הבחיריים, בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי. ע"כ. אלא שמשמים מכינים לאדם את זיווגו בדרך כשרה, ויש לו את הבחירה לקבל שידוך זה או לדחותו.
