‏הצגת רשומות עם תוויות פרק ט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרק ט. הצג את כל הרשומות

איזו דרך נכונה בענין תוכחה לזולת?


י שאלה. איזו דרך נכונה בענין תוכחה לזולת?

תשובה. מצוה גדולה להוכיח את הזולת כמ"ש בתורה הקדושה "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), אך אם חושש שלא יתקבלו דבריו, או יגרמו למתח או ריב ומדון, הדרך היא לרמוז בלבד, או להעביר את המסר על ידי אחר. וישנם החוששים מאוד להוכיח את הזולת, אך פעמים רבות יש בזה חסד גדול, וכן פעמים רבות, הצד השני יקבל את הדברים בשמחה. ומכל מקום ירגיל אדם עצמו בביתו שלא להוכיח את אשתו וילדיו כלל, מכיון שהדבר גורם על פי רוב למתחים גדולים, אלא ישתמש במחמאות על הדברים החיוביים, ובדוגמא אישית, ובדברים מפריעים ביותר, יסתפק ברמז קל, ויחכה לזמן מתאים, שרואה שליבו של האחר מוכן לקבל.

מקורות:  הפסוק השלם בתורה בענין תוכחה הוא "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) לומר שמי שאינו מוכיח את חבירו, יש בזה גם משום לא תשנא את אחיך, שכאדם אוהב את חבירו, הוא דואג שהוא יהא חביב בעיני הסביבה, ולכן מוכיחו. ומ"מ אומרת התורה לבסוף, ולא תישא עליו חטא, דהיינו שלא יגזים בתוכחה. וזה לשון הרמב"ם (דעות ו, ז) "הרואה חבירו שחטא או שהלך 'בדרך לא טובה' מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך", המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא". ואמנם יש הנמנעים להוכיח מחמת שאינם רוצים לגרום ליחסים מתוחים עם הזולת, אך קשה להתעלם ממצוה זו באופן גורף, שברור שהתוכחה תהיה מועילה מאוד, והצד השני יקבל, מכיון שאין לו מחסום טכני לשנות את מעשיו, ורק מחמת חוסר מודעות עצמית נהג כפי שנהג. 
ואמנם אמרו חז"ל שכיום אין מי שיודע להוכיח ואין מי שמקבל תוכחה, דאמר רבי טרפון תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך (דהיינו, עד שאתה מוכיחני בדבר קל, ראה שמעשיך מקולקלים יותר ממני, נמצא שאין מי שיכול להוכיח הן בגלל שהאנשים נוהגים מידת חציפות שלא מקבלים תוכחה, והן בגלל שהמוכיחים אינם שלמי במעשיהם), אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח (ערכין טז:). ע"כ. אך ברור שאין הכונה שבטלה מצות תוכחה, אלא שהמצוה פחות מעשית. ולכן הכל לפי הענין, שאם יודע להוכיח ברמז ובעדינות ובנועם שיח, וכן מכיר את השני, שיתכן ויקבל את התוכחה, יש בזה מצוה. 
ושמעתי כמה מעשים על אנשים שהוכיחו את הזולת, והדבר הועיל מאוד. כגון אחד שהיה מתעטף בטלית מלוכלת מאוד, חבירו הזכירו על כך, הלה הודה בחפץ לב, ביקש מאשת חיקו שתכבס לו את הטלית, וכבר למחרת הגיע לתפילה עם טלית נקיה, והודה מקרב לב למוכיחו, והסביר שפשוט לא שם לב לכך. 
וכן אחד שכיון שהיה לו קר בבית המדרש, היה לבוש במשך כל היום בחליפתו, ומחמת זה היה בה ריח שאינו טוב מחמת זיעה. חבירו הודיעו על כך בשקט באופן שאף אחד לא ישים לב, ולא ייפגע, הלה השיב שהחליפה הרי נקיה ללא שום כתם, חבירו הסביר שאכן היא נקיה, אך מחמת שלובש אותה כל היום, יש בה ריח לא טוב של זיעה. הלה הבין שפשוט התרגל לריח של עצמו, ולכן לא שם לב לכך, קיבל את הדברים בשמחה וכבר בצהריים הגיע עם חליפה אחרת, ומאז שם לב לדבר, והדבר לא חזר על עצמו. 
וכן מעשה באחד שהיה איש ציבור פעלתן מאוד, אך לא שם לב שיש לו ריח חריף של זיעה, פעם אחת חבירו הודיעו על כך, הלה שאל, מה ברצינות? לא ידעתי! תודה, תודה. ומאז הקפיד מאוד להתקלח בכל יום וכן להחליף חולצה בכל יום וכן להנעים את גופו בריח מונע זיעה. 
וכן מעשה באחד שהיה לו ריח חריף מאוד היוצא מפיו, חבירו הודיעו על כך בנעימות, התנצל הלה שלא ידע על כך, ולאחר שהלך לרופא נודע לו שזה מחמת שלא מצחצח שיניים וכן לא עשה זמן רב ניקיון שניים בהוצאת אבנית, וכן מחמת סוג של חיידק הנמצא על הלשון. לאחר טיפול קצר של שבועיים, הבעיה נפתרה לתמיד. 
וכן מעשה בבחור שהיה מאוד מתלהב בלימודו, עד כדי שהיה לומד בצעקות ומפריע מאוד לשאר הלומדים להתרכז בלימוד (יש היודעים שזה מפריע לאחרים ומלמדים על עצמם זכות שגורמים לאוירה בבית המדרש, וכן שאף אם זה מפריע לשאר הלומדים, מ"מ מצד ההלכה בית המדרש נועד ללימוד ולכן מותר להם לנהוג כך. והלכתית הם צודקים, אך מדין דרך ארץ והתחשבות בזולת, אינה הנהגה נכונה, שלא כל מה שמותר לעשות, נכון לעשות, למשל, מותר לאדם להשמיע מוסיקה בביתו בקול גבוה שלא בשעות המנוחה, אך ברור שאין זו מידה טובה לכוף את כל הבנין לשמוע מה שהוא שומע וכן זה מפריע, שאף שלא נחים, אין להם ישוב הדעת בביתם וכן הלאה דוגאמות לרוב, ולכן גם בענין הלומדים בקול בבית המדרש. וכן הדבר מצוי כשלומד בקול בביתו בזמן שאחרים ישנים, ולא נעים להם להוכיחו על כך, שכביכול זה מראה שאינם מחשיבים את לימודו. ונמצא יוצא שכרו בהפסדו, שעם כל ההערכה שלהם ללימודו, סוף דבר אינו מתחשב ומצער אותם בשנתם. וד"ל). המשגיח של הישיבה קרא לאותו בחור והודיע לו חד משמעית שאם אינו מפסיק בלימוד צעקני זה, הרי שהמשגיח יאלץ להוציא אותו מהישיבה. הבחור התנצל שהדבר מועיל לו להתרכז, וכן שהתרגל בכך. המשגיח השיב שעליו להתרגל לשנות את ההרגל המגונה הזה, ולא ויתר. הבחור נאלץ בעל כרחו לשנות את דרך לימודו, עד שהיה כאחד האדם לומד בנחת. לימים הסביר המשגיח שתופעה זו טומנת בחובה כמה מידות שאינן טובות, ראשית, אין זה נכון להפריע לאחרים ללמוד, בגלל רצונו להתרכז, ומראה על מידה של חוסר התחשבות בזולת, וכן התנהגות זו יכולה לנבוע מחמת אהבת הכבוד, שחפץ שכולם ישמעו שפלוני לומד, ואם לא היה עוצר אותו בגיל צעיר, בעוד שהוא תחת שליטה של המשגיח, יתכן והיה ממשיך בהתנהגות זו כל ימיו, ומפריע אלפי שעות של לימוד לזולתו, וכפי שבאמת רואים, לצערנו, אנשים הנוהגים כך כל ימיהם ולא מתחשבים בסביבתם. והנני מכיר מקום שיש אחד שלומד כך, ומחמת זה ישנם כמה לומדים שלא מגיעים ללמוד באותו בית מדרש מחמת אותו לומד. לומר, ראה עד כמה הדבר מפריע, ומאידך עד כמה אדם לא חש לצער הזולת. 
ובענין מה שכתבנו שאדם יתרגל שלא להוכיח את אשתו ואת בניו, אמנם משמע מחז"ל שיש להוכיחם כמ"ש "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו" (שבת נד:), אלא שהמדובר שאכן יקבלו את תוכחתו, ולכן הכל תלוי אם יודע להוכיח, אם ואם לאו יסתפק ברמז, וכן ימתין לשעה הראויה לכך. ואם בכל זאת יבליג הרי זו מידת חסידות ומידה ראויה לצורך שלום בית כמבואר ברמב"ם (דעות ו, ט) "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה". נמצא לפי זה כיון שהדעות כיום חלשות, ישנם רבים שאינם מקבלים תוכחה, ונחשבים כלשון הרמב"ם בעלי דעה מושבשת, ולכן הדרך הנכונה במקרה כזה הוא דוגמא אישית, שעל ידי שיראו כיצד הוא נוהג וכן עד כמה חשוב לו ההתחשבות בזולת, יחקו את מעשיו וינהגו לבסוף כשורה. ומבחינה מעשית, מעשים בכל יום, שאפשר להשיג הרבה יותר על ידי ריבוי של מחמאות, מדרך של הערות. ודי לחכימא ברמיזא. 
ודרך נוספת להשפיע על אנשי ביתו היא ללמוד יחד עמם דברי מוסר וכפי שכתב הפלא יועץ (ערך אהבת איש ואישה) "אמרו חז"ל (סנהדרין קז:) תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ועיקר האהבה היא אהבת הנפש, ועליו מוטל להוכיחה בנועם שיח, ולהדריכה בדרכי הצניעות, ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות והזכרת השם לבטלה וכהנה סדר נשים סדר נזיקין, ולהזהירה בדקדוקי המצוות, ובפרט בכל תפלות וברכות הנהנין ושמירת שבת וכדומה. ומה טוב ומה נעים ללמד לה דברי מוסר ולהגיד לה דברי חז''ל בכל הענינים הנוגעים לה וחומר שבהן, כי אז יחרד לבה ותזהר יותר מן האיש". ומה שכתב שיוכיח אותה, דייק לומר 'בנועם שיח' וכל אחד יראה אם דבריו נשמעים, ומ"מ בענייני הלכות ודאי שעליו להדריכה, אך בצורה של לימוד ולא של תוכחה, והכל לפני הענין, ותן לחכם ויחכם עוד (משלי ט, ט).

באיזה גיל צריך להתחתן?


יא שאלה. באיזה גיל צריך להתחתן?

תשובה. רוב גדולי ישראל הדריכו שיש להתחתן סמוך לגיל עשרים או מעט אחרי, ואם מתמיד בלימוד יתחתן בגיל עשרים ואחד, ולכל היותר גיל עשרים ושתים. ואם מרגיש שמתגברים עליו הרהורים וכדומה יזדרז להתחתן בגיל עשרים לכל הדעות.

מקורות: בשלחן ערוך אבן העזר (סימן א סעיף ג, ד) מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר. הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. ובש"ע שם בסעיף ד- ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. ע"כ. נמצא שיש להתחתן עד גיל עשרים. ומי שמעונין ללמוד תורה וחושש שיתבטל מהלימוד אם יתחתן, יכול לאחר מעט. ומכל מקום כל זה בתנאי שלא נכשל בדברים שאינם טהורים ח"ו, שאפילו אם חשקה נפשו בלימוד התורה כבן עזאי, אם יצרו מתגבר עליו, אין לו לאחר לאחר גיל עשרים, כאמור, וכן מורים רוב ככל גדולי ישראל. ויש חלק מראשי ישיבות, שמורים לתלמידיהם לאחר את גיל החתונה, לצורך לימוד התורה. ומ"מ ברור שאין זו הוראה כללית, מכיון שאין ערובה שכל הבחורים נמצאים במצב "שאין יצרו מתגבר עליו". וד"ל. 
ובענין מה שכתוב בשלחן ערוך שבית דין כופין וכו', כתב הרמ"א שכיום לא כופין על כך. והיתה תקנה קדומה בירושלים עיה"ק מלפני מאתיים ושלשים שנה, על ידי גדולי הדור ההוא (הובאה בספר התקנות אות נג) שמי שעבר גיל עשרים, אין לו לגור בירושלים. וכתב ביביע אומר (חלק ז יו"ד סימן יד אות ג) שכיון שלא התפשטה תקנה זו, אפשר לבטלה אף בבית דין קטן של שלשה. ואכן ישבו במותב תלתא ראש ישיבת פורת יוסף הגאון הרב יהודא צדקה והגאון הרב בן ציון אבא שאול והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וביטלו תקנה זו. ומ"מ ברור שדעתם היתה שישתדל להתחתן עד גיל עשרים (ובכל אופן ברור שאם אינו מוצא בת זוג מתאימה, הרי זה בחינת אונס, כמבואר בפתחי תשובה (סימן א ס"ק ה) בשם מהריק"ש). 
והמקור לגיל שמונה עשרה הוא ממה שאמרו במסכת אבות (ה, כא) 'בן שמונה עשרה לחופה' וראה עוד בענין זה בשו"ע (אבן העזר א, ג) "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה ולא נקרא אדם. ע"כ. 
ומקור הדברים לענין שלא יאחר גיל עשרים הוא ממה שאמרו חז"ל (קדושין כט:) "בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה. אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו". וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, ב) כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ע"כ. ומכל מקום אם מתאחר בכדי ללמוד תורה זה בתנאי שאין לו הרהורי עבירה וכדומה, וכן בתנאי שהוא מתמיד בלימוד. וכפי שאמרו בגמרא שמי שחשקה נפשו בתורה תמיד, כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו (יבמות סג. שו"ע אבן העזר א, ד) ולא כל אחד יכול לומר הרי אני כבן עזאי שאף הוא היה יחיד בדורו. ע"כ. ויש החושבים לאחר את זמן החתונה לצורך לימוד. אך כיון שישנם נסיונות קשים, יתכן וירד ברוחניות, ויצא שכרו בהפסדו. וכן פעמים כשמגיע הזמן שחפצים לצאת לשידוכים, הדבר מתעכב לא כפי שחשבו, והגיל עובר ונישאים בגיל מאוחר ביותר. 
וכיום רבים מגדולי ישראל מדריכים להתחתן סמוך לגיל עשרים, כפי ששומעים ממרנן ורבנן הגאונים הרה"ג הרב אהרן לייב שטיינמן שליט"א וממרן מופה"ד הרה"ג הר עובדיה יוסף זצוק"ל (שובע שמחות א פרק א הלכה ג עמ' יח) ומהרה"ג הרב חיים קניבסקי שליט"א ומהרה"ג הרב מאיר מאזוז שליט"א (בספר מקור נאמן סי' תשצד). וכן הגרש"ז אויערבך זצ"ל היה אומר שמה שאמרו חז"ל שהקב"ה אומר על מי שמתאחר לישא אשה תיפח עצמותיו, אינו חל על מי שנפשו חשקה בתורה מכיון שמשתהה בהיתר ועם כל זאת היה הרב ממריץ שינשאו סמוך לגיל עשרים (שלמי שמחה עמוד ג). 
ואף למי שלומד ומתמיד עם כל זאת אל לו להתאחר הרבה שנים לאחר גיל עשרים, שהיה אומר מרן הגאון הרב יוסף אלישיב זצ"ל שבחור שלומד תורה בהתמדה ואין לו הרהורים, הגיל הוא עשרים ואחד. והגרא"מ שך זצ"ל היה אומר שמי ששקוע בלימוד אפילו בזמן האוכל, יש לו לצאת לשידוכין בגיל 22. ואם לא שקוע כל כך, יקדים לגיל 21. ובכל אופן לא יאחר אחר גיל 24 (ספר "זכו" פרק השידוכין). הטענה העיקרית האומרת לאחר את גיל החתונה עוד מעט מעל גיל 20 היא בכדי לתת לבחור עוד זמן בכדי להתבגר ולתקן את מדותיו וכן לעצב את ההשקפה וכן להספיק ללמוד עוד תורה. ואמנם כל זה בתנאי שאין לבחור הרהורים וכדומה, והדומה לדומה. כיון שהרחוב מזמין נסיונות לא קלים וכל שכן הגישה לפלאפונים ומחשבים. ולכן בחור שמרגיש שקשה לו לחכות זמן רב, עליו לגשת לראש הישיבה או למשגיח ולהתייעץ עמם, כיצד לנהוג. 
חשוב לזכור אם בחור מרגיש שיורד ברוחנית בצורה קיצונית מחמת הרהורים וכדומה, עליו לשקול להתחתן אף במחיר עזיבת הישיבה. אשר בלאו הכי מיד לאחר החתונה עליו למצוא מסגרת אחרת. וראשי הישיבות מודעים לבעיה זו ומבינים את הבחורים שנוקטים צעד יוצא דופן ביחס לישיבה, אלא שכיון שעל ראשי הישיבה לקיים את המסגרת שלהם, לכן בלית ברירה מוציאים את הבחור. ובכל אופן על הבחור לפני כל צעד להתייעץ עם רבותיו. ואלו דברי הפלא יועץ (בערך זיווג): זו מצות האב על הבן כשיגיע להיות בן שמונה עשרה ולכל היותר לבן עשרים לזווג לו אשה. וידוע מאמר רבותינו ז''ל (קידושין כט:) שעד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה מתי ישא אשה, מכאן ואילך אומר תפחנה עצמותיו. ועוד אמרו (שם) שכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא, כל ימיו בהרהורי עברה. ואוי לו לאב שהוא אכזר על בניו וגורם להם רעה גדולה כזו. וכל כי הא אין הבן חייב בכבוד אביו, ויהא עז כנמר להיות תובע בפה בדרך כבוד על ידי אחרים ולבקש מנוח אשר ייטב לנפשו, וגדולה עברה לשם שמים. וכל שכן שאם הבן ברשות עצמו, שחובה מוטלת עליו למהר לישא אשה ולא יעשה שקר בנפשו. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לפרנסת אשה ובנים ומתוך כך אין מי שירצה להזדווג עמו, על כל פנים כל אשר בכוחו לעשות יעשה, ויבקש איזו עניה אפילו אינה מכנסת לו כלום, ויבטח בשם ה' שבשכר זאת יריק לו ברכה. ואפילו אם היא שחורה וכעורה "שקר החן והבל היופי" ומצות ה' ברה היא תעזרנו להוליד בנים אנשי צורה. ואם לא ימצא בעירו, ילך מעיר לעיר וממדינה למדינה, ויסיר מסווה הבושה לבקש אשה כי היא אבן הראשה לגדר ערוה וסדר קדושה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מקור נאמן (סי' תשצד- תשצו) ראוי להקדים ולישא אשה לפני גיל עשרים ובפרט בימינו שרבה הפריצות בעוה"ר מצד אחד, ומאידך יש אפשרות ללמוד תורה בטהרה בכולל לאחר הנישואין, אין טעם לאחר גיל הנישואין. ורק אם יראו ההורים או המשגיחים בישיבה שהבחור עודנו נער ואינו בשל לקראת הנישואין אפשר לאחר עוד שנה שנתיים. וכן אביו הגאון זצ"ל הקפיד להשיא את בניו שיחיו לפני גיל עשרים. כי אין לנו "בן עזאי" בדור הזה, גם בדור התנאים והאמוראים הוא היה יחיד ומיוחד. ולכן כדאי להתחיל בגיל תשע עשרה וחצי. ע"כ. 
ולכן לסיכום הנהגה שהדריכו רוב גדולי ישראל היא שהעיקר הוא שיש להתחתן סמוך לגיל עשרים, ואם מתמיד בלימוד יתחתן בגיל עשרים ואחד, ולכל היותר גיל עשרים ושתים. ואם מרגיש שמתגברים עליו הרהורים וכדומה יזדרז להתחתן בגיל עשרים לכל הדעות. 
בענין גיל חתונה לבנות: מכיון שעל פי רוב, הבנות מעט יותר בוגרות נפשית מבחורים, ממילא נערות מתחילות "לשמוע" מלפני הבחורים. 
ומכל מקום כל זה בתנאי שהגיעו לבגרות נפשית. שאם הוריהם או מוריהם רואים שהם עדיין אינם בשלים, מדריכים אותם לחכות עוד זמן מועט. 
ותן לחכם ויחכם עוד, וכל אחד יתייעץ עם רבותיו כיצד לנהוג למעשה.

מדוע יש להתחתן בגיל צעיר?


יב שאלה. מדוע יש להתחתן בגיל צעיר?

תשובה. מאחר שיש מצוה מהתורה להתחתן, וזריזים מקדימים למצוות, חכמים קבעו גיל לזמן החתונה, משום חיוב מצות פריה ורביה, וכן חכמים ירדו לסוף דעתו של האדם, שעלול לבוא לידי הרהור, וכן שטבע הבריאה שחסרה לו השמחה כשחי לבדו כמ"ש "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח) וכן כתוב "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד, ט). שאינו דומה הקשר של האדם עם אשתו לקשר שלו עם חבריו, שכשיש לו אשה, יש לו שמחה ואושר מיוחדים. ולכן קבעו חכמים 'בן שמונה עשרה לחופה' וכיום נהוג סמוך לגיל עשרים. וככל שמקיים מצוה זו בגיל צעיר, תקל עליו לאחר מכן ההתמודדות עם חינוך הילדים.

מקורות: מה שכתבנו שיש להתחתן בגיל צעיר, מכיון שכך קבעו חז"ל, כפי שכתבנו בתשובה הקודמת שיש להתחתתן בגיל עשרים (שו"ע אבן העזר א, ג) ואם חושק בלימוד יוכל להתאחר עוד שנה או שנתיים. ויש לכך מספר סיבות: 
הרמב"ם (הלכות אישות טו, ב) כתב שהסיבה היא משום שמבטל מצות פריה ורביה. וז"ל: כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ע"כ 
ומה שכתבנו שיש חשש שיבוא לידי הרהור אם לא יתחתן כן מבואר בחז"ל שאמרו בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה. אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו (קידושין כט:). 
וכן נסיון החיים מראה שמי שמתחתן בגיל מבוגר, הדבר מקשה עליו בענין חינוך הבנים. ולשם דוגמא, אם התחתנו בגיל שלשים, כשבנם יהיה בגיל עשר ההורים יהיו לפחות בגיל ארבעים ואחד, נמצא שנכנסים לקושי בענין חינוך הילדים, שאינו דומה הורים המחנכים בגיל שלשים להורים המחנכים בגיל ארבעים, וכל שכן שיכול להיווצר קושי בחינוך שאר הילדים שיולדו מספר שנים לאחר מכן. 
מעבר לכך טוב להתחתן בגיל צעיר לצורך הצלחת הזוגיות. מכיון שטבע האדם שכשהוא צעיר עדיין לא סיים לעצב את עיקר אשיותו, ולכן כאשר מתחתן צעיר, קל לו לקבל את בת זוגו כמו שהיא, וכן האשה קל לה לקבל את בעלה כמו שהוא. אבל כשמתחתנים בגיל מתבגר, יש חשש שיהא קושי להתרגל, מה שאין כן כשמתחתנים בגיל צעיר.

האם יתעכב מלישא אשה עד שיקנה דירה?


יג שאלה. האם יתעכב מלישא אשה עד שיקנה דירה?

תשובה. לא. שסומכים כיום על כך ששוכרים דירה. ומ"מ עצה טובה שמיד סמוך לחתונה (עדיף לפני) יקח הלואה מבנק פרטי כפי הסכום שחסר לו עד כשליש מערך הדירה, ושאר התשלום, יקח הלואת 'משכנתא' מבנק המשכנתאות ויקנה דירה. ויש בזה סיעתא דשמיא מיוחדת, כיון שקורת גג הוא צורך בסיסי לאדם.

מקורות: כתב הרמב"ם (הלכות דעות ה, יא) "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה". מסתבר שכוונת הרמב"ם שיקנה דירה מבלי לקחת הלוואות, אלא שיחסוך כסף לפני החתונה ויקנה דירה ללא חובות. שאם לא כן, מה הועיל, שהרי עדיין צריך להחזיר את החוב יחד עם הצורך לפרנס משפחה. וכן אין כוונת הרמב"ם שישכור דירה (היה מצוי גם בזמן חז"ל כמבואר במשנה בבבא מציעא דף קא: המשכיר בית לחבירו וכו') שאם כן יבזבז את כספו עבור כספי השכירות. 
אך בימינו שהיוקר יאמיר, רוב העולם שוכרים דירה זמן מה, ולאחר מכן קונים דירה על ידי לקיחת הלואה מהבנק. ולכל הפחות בכדי לא לבזבז את כספו על שכירות, עצה טובה, שמיד כאשר מצא את בת זוגו, יבדוק את סכום הכסף שיכולים ההורים לסייע לקניית דירה ויקח הלואה פרטית מבנק או גמ"ח עד שיגיע לכדי שליש מערך הדירה ויקח עוד שני שליש מערך הדירה הלואת משכנתא מהבנק, ובסכום שהתקבל יחד יקנה דירה (ואם יש צורך ההורים יראו לסייע שיחתמו ערבות עבור ההלואה, מכיון שפעמים שהזוג לא יכול להוכיח כושר השתכרות, ופעמים שצריכים ההורים אף לשעבד את דירתם, על מנת שהבנק יאשר הלואה בסכום גדול). וזו עצה טובה, שרואים בחוש שזוגות שלוקחים אחריות וקונים דירה בתחילת הנשואין מצליחים בענין הפרנסה לאורך החיים, ביתר קלות. 
ויזהר לקנות דירה באופן שלא יצטרך לקחת הלואה בסכום גדול מידי שיקשה עליו להחזיר אותה. ואם אין אפשרות לקנות דירה בעיר, יקנה בערי הפריפריה, וישכיר אותה וישכור דירה אחרת במקום חפצו למגורים. ולאחר שנים שיחזיר את רוב ההלואות, יוכל למכור את הדירה ולהתקדם לדירה אחרת במחיר גבוה יותר. והנהגה זו נכונה מאוד לקנות בתחילה דירה יחסית זולה, ולא דירה גדולה או דירה במקום יקר בעיר, בכדי שלא יקשה עליו לאחר מכן להחזיר את החובות, אלא יתקדם בחייו לאט לאט. בתחילה דירה קטנה, ולאחר מספר שנים יתקדם ויגדיל את ביתו. וירויח בכך שכשם שמחירי הדירות עולים, כך דירתו תעלה. וכן ירויח בכך שלא יצטרך לאורך שנים לשלם ריביות על סכומים גבוהים מאוד. 
וצריך עוז בשביל לעשות פעולה זו, לקנות דירה סמוך לחתונה או מיד אחרי. ומי שאינו לוקח את האחריות לקנות דירה בתחילת נשואיו, ככל שהשנים חולפות הוא מתקשה יותר בקניית דירה. שאת את כספי המתנות שילם בעבור שכירות, וכן אין להורים כל כך חשק לעזור לאחר מספר שנים של נשואים, שהרי חלפה ההתלהבות הראשונית. 
ומוטל על הורי החתן והכלה, לשכנע את הזוג לקנות דירה לפני או מיד אחרי החתונה. ולא די בשכנוע, אלא ילכו יחד עמם לראות דירות, וכשיראו דירה טובה יחליטו בעבור הזוג הצעיר שזו דירה מתאימה להם, ושיקנו אותה. שבדרך כלל לזוג הצעיר אין נסיון חיים ואין את העוז בכדי לעשות פעולות משמעותיות בחיים. ואם הזוג רואה שההורים אינם לוקחים אחריות, יקחו אחריות על עצמם וילכו מעצמם, יראו כמה דירות, ויקנו את הטובה מביניהם. ולא ישהו את ההחלטה שבכל דירה יש פלוס ומינוס. 
ועצה טובה, שאם כבר קונים דירה (בפרט בערי הפריפריה) שאם יש ספק בין שתי דירות, יקנו את הטובה מביניהם, אף שעולה מעט יותר. שהנסיון מראה שברבות השנים, ההפרש בין הדירות עולה בצורה ניכרת. ועצה טובה לקנות דירה עד קומה שניה, ולא שלישית ומעלה (אלא אם כן יש מעלית בבנין) מכיון שדירה בקומה גבוה קשה להשכירה וכן קשה למוכרה, ואמרו בדרך הלצה, שדירה בקומה גבוה דומה ל"סוכה לנצח"... 
ודע שטוב לקנות דירה שיש בה צד מערב, אם חשוב להם שיהיה בדירה אויר. ודירה בצד דרום יש בה הרבה שמש, אך היא גם חמה מאוד, על פי רוב. ודירה צפון מערבית קרה מאוד בחורף, וקשה לחממה. ודירה צמודת גג, חמה בקיץ וקרה בחורף. ובכל אופן ההכרח לא יגונה, ואם אין ברירה, יקנה בכל אופן ויסתמך שלאחר מכן ישתמש במזגן בקיץ וחימום בחורף.

האם אשה יכולה להיות מנהיגה על פי היהדות?


טו שאלה. האם אשה יכולה להיות מנהיגה על פי היהדות?

תשובה. יכולה להיות מנהיגה שמזכה את הרבים. אבל לא מנהיגה שיש לה שררה על הציבור, אלא אם כן קבלו אותה עליהם או שיש לה תפקיד ביצועי. 

ובכל אופן יש לה לעשות כל דבריה בצניעות, שנאמר "כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה" דהיינו שבצניעותה מכובדת היא יותר מכהן גדול הלובש בגדי זהב (תהלים מה, יד). 

מקורות: אמרו חז"ל שהיו בישראל נביאות כמו שכתוב במסכת מגילה (יד.) תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל. שבע נביאות מי הן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. וכתוב בשופטים (ד, ד) "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא" ואמנם אמרו חז"ל, שם במסכת מגילה (יד:) לא יאה יהירותא לנשי. דבורה, כתיב בה "ותשלח ותקרא לברק" ואילו איהי לא אזלה לגביה. חולדה, דכתיב בה "אמרו לאיש" ולא אמרה אמרו למלך. ופירש"י שם לא נאה יוהרא לנשי- לא נאה חשיבות לנשים. דהיינו שכיון שהיו חשובות לא נהגו כבוד כפי הצורך במלך. 
וכתוב בזוהר (פרשת ויקרא דף יט:) שמכל מקום גנות הוא לדור שלא נמצא גבר יודע תורה כמו אותה אשה, וזה לשונו: דאשכחן בדבורה דכתיב "היא שופטה את ישראל בעת ההיא" (שופטים ד, ד), ועל דא תנינן, ווי לבר נש דאתתא קא מברכא ליה לפתורא, כך דבורה, ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא אלא חד נוקבא. ע"כ. נמצא שאינו בגלל פסול בה, אלא בושה לגברים שאינם לומדים תורה. 
וכתב הרמב"ם (הלכות מלכים א, ה) שאין נותנים לאשה שררה על הציבור כמו מלך וכדומה: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". ע"כ. וביאר הרדב"ז, ואם תאמר הא כתיב ודבורה אשה נביאה היא שופטה את ישראל, לא קשיא שהיתה מלמדת להם המשפטים אי נמי על פי הדבור היה. ע"כ. ובתוס' במסכת בבא קמא (טו.) כתב, ומדכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה. ע"כ. הרי שאם קבלו אותה עליהם שפיר דמי, וכן אם רק מלמדת משפטים. 
ובענין אשה אם ראויה להיות חברת כנסת, דנו בזה הפוסקים וראה בכתב עת 'תורה שבעל פה' (סימן כ עמוד סו-עב) מאמר בענין סמכות נשים מהגאון הרב בקשי דורון שהביא בזה מחלוקת, ושיש אומרים שאין זו התמנות של שררה, אלא תפקיד ביצועי. ומכל מקום במציאות רואים שכיום נשים תופסות בהרבה מקצועות ביצועיים חשובים, וזה מותר על פי התורה. אלא שבכל אופן צריכה לשים לב, להתנהג בצניעות. עי"ש. 
ובענין אם אשה יכולה לדון כתוב בשלחן ערוך (חושן משפט סימן ז, ד) "אשה פסולה לדון". וכתב שם בפתחי תשובה (ס"ק ה) בשם ברכי יוסף (אות יב) אף דאשה פסולה לדון מ"מ אשה חכמה יכולה להורות הוראה וכן מתבאר מהתוספות נדה (נ. ד"ה כל הכשר ובשבועות כט:) לחד שינויא דדבורה היתה מלמדת להם דינים, וכתב זה בספר החינוך, דבמצוה פ"ג הסכים דאשה פסולה לדון ובמצוה קנ"ב כתב, שאין לאשה חכמה הראויה להורות לשתות יין. ע"כ. וז"ל התוספות (בשבועות כט:) שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן (נדה מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) "והיא שפטה את ישראל" איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים אי נמי לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם. ע"כ. נמצא שלדעת הברכי יוסף על פי דברי התוס' אשה מותר לה להורות. 
ובכתב עת הנ"ל צידד הגאון הרב בקשי דורון שליט"א שיתכן שאם קיבלו אותה עליהם, יכולה גם להתמנות מינוי של שררה, על פי התירוץ השני בתוס' הנ"ל, וכן כיון שיש ראשונים שחלקו על הרמב"ם שפסק שאשה אינה ראויה לקבל מינוי של שררה. עי"ש. וצ"ע לדינא. ואכמ"ל.

כמה פגישות יש להיפגש עד שמחליטים להינשא, והאם על ההורים 'ללחוץ' על החתן או הכלה להזדרז בהחלטה אם להינשא?


יד שאלה. כמה פגישות יש להיפגש עד שמחליטים להינשא, והאם על ההורים 'ללחוץ' על החתן או הכלה להזדרז בהחלטה אם להינשא?

תשובה. יש להיפגש לפחות חמש פגישות עד שמחליטים סופית להינשא. ואין להחפז בהחלטה זו, שכל פגישה גורמת לכל צד ברירות דעת אם מעונינים או לאו. ויש בזה חשיבות גדולה שיתחתנו מתוך החלטה ברורה ולא מתוך ספקות. ולכן אף שצד אחד החליט כבר, ינהג בחכמה, ויתן גם לצד השני את האפשרות שההחלטה תתיישב על ליבו ויחליט בצורה ברורה שחפץ בכך. ופעמים שמזדרזים מידי בשלב זה, והדבר יכול לגרום לאחר מכן, או לעצור את תהליך השידוך בשלב מתקדם, או להיות ממורמר בליבו במשך חייו על ההחלטה מתוך חפזון ולא מתוך שיקול דעת ברור.

ומכאן שאין להורים בשום אופן להחליט עבור בנם או ביתם להינשא עם אדם זה או אחר, ואין להם ללחוץ עליהם בהחלטה גורלית זו. אלא יתנו להם את הזמן שזקוקים לו בכדי להחליט. ואמנם חשוב מאוד שההורים יהיו בסוד העניינים וייעצו לבנם או ביתם, ויקשיבו לו ויתמכו בהם, שמשענת זו חשובה עד מאוד, ובכך גורמים לייחסים בריאים, ובבוא העת אם חס ושלום בנין הבית לא יעלה יפה, ויצטרכו את עזרתם, הם ישתפו את ההורים, כך שיוכלו לסייע להם בזמן קריטי, ובכך להציל את שלום הבית בביתם.

מקורות: אחד הדברים השכיחים מאוד אצל משודכים הוא נושא הספקות העולים להם לאחר שהחליטו להינשא. ובכדי להפחית ספקות אלו חשוב מאוד שיפגשו מספר פעמים שמספיק להם על מנת להחליט באופן ברור שמעוניינים בבן או בת זוג אלה. ואמנם יתכן שגם לאחר פגישות רבות, לא תהיה להם החלטה נחרצת, אך ברור שאם כבר החליטו להינשא, זה יהיה מתוך שיקול דעת ולא מתוך פזיזות. 
ולכן אין להורים להפעיל 'לחץ' על הבחור או בחורה להחליט מהר, מכיון שהדברים צריכים להתקבל על ליבם. ופעמים שההורים הם 'המחליטים', והדבר יכול לגרום למשקעים במשך שנים רבות, אצל בנם או ביתם. ודבר זה בטעות חמורה יסודו, שהיחידים שצריכים להחליט את ההחלטה הסופית הם בני הזוג בעצמם ולא ההורים או רב או שום גורם אחר. ולכן אם אחד מהצדדים מרגיש שצריך עוד כמה פגישות בכדי להחליט, על ההורים להבין זאת, ולתת את הזמן הדרוש לכך, וכך צריך לנהוג גם השדכן וכן הצד השני המשודך. ובכל אופן לא יחליטו החלטה סופית לפני שיפגשו לפחות חמש פגישות, מכיון שכל פגישה נותנת לאדם אפשרות להחליט בצורה ברורה, אם רוצה בבן זוג זה, או אינו חפץ בהם (אלא אם כן לשני הצדדים ברור מעבר לכל ספק שמעונינים אחד בשני, ובאופן כזה אין מניעה להחליט אף לאחר פגישה אחת. וגם במקרה כזה, יעשו עוד כמה פגישות הכרות, לפני שמודיעים לרבים על החלטתם על מנת שיוכלו בנקל לחזור בהם, אם ירצו. ואין לזלזל בפגישות אלו גם במצב כזה, מכיון שהיו דברים מעולם ומה שהיה נראה כמוצלח ביותר ברגע הראשון, נראה אחרת לגמרי לאחר הכרות נוספת). 
ואף שיש 'המייעצים' לא להפגש פעמים רבות, אלא להחליט לאחר שלש פגישות אם להינשא, וטענה בפיהם שאם נפגשים יותר מידי, לבסוף יכולים להוריד את השידוך. לענ"ד עצה זו אינה נכונה, מכיון שאדרבא, אם אחד מהצדדים מקבל החלטה לאחר מספר פגישות שאינו חפץ בצד השני, הרי עדיף שכך, מאשר יחיו כל חייהם עם אדם שלא היו חפצים בו, וכל זאת בגלל שהיו נחפזים להחליט לאחר שלש או ארבע פגישות. 
והדבר אינו הגיוני בעליל, שאנשים המעונינים לקנות חפצי בית, בודקים פעמים רבות עד שמחליטים אם לקנות או לאו, ואילו החלטה גורלית כזו, יש החושבים שיש לעשות מתוך מחשבה פזיזה ולא אחראית. 
וידוע המעשה שבחור התייעץ עם החזון איש זצ"ל שמצד אחד היה מאוד חפץ בבחורה, מכיון שיש לה נתונים מצויינים, ומצד שני אינו מתחבר אליה, ולכן קשה לו להחליט להינשא. והשיב לו החזון איש זצ"ל, שייפגש ככל שצריך עד שלבסוף ירגיש בליבו שהוא שלם עם ההחלטה. ע"כ. ולכן העצה היא להפגש מספר פגישות עד שברור לו שחפץ, והדבר יכול להיות אף עד עשר פגישות ועוד יותר מכך, ובתנאי שיודיע לצד השני מראש, דרך השדכן או באופן אחר, שמבקש עוד פגישה ועוד פגישה לצורך בירור נוסף, מכיון שיש לו עדיין אי אלו ספקות, וזאת על מנת שאם יבטל לבסוף, לא יהיה מפח נפש גדול לצד השני. 
ועם כל זאת על ההורים להיות בסוד העניינים להקשיב ולייעץ לבניהם, אך לא באופן אגרסיבי ולוחץ, כאמור, אלא מתוך התחשבות מירבית בהרגשותיו של בנם או בתם. ואם חפצים שבנם או ביתם יתחתנו בגיל צעיר יחסית, עליהם לדבר על הדבר בבית, כבר כמה שנים לפני כן, שכן מצפים, על מנת שהבן או הבת יהיו מוכנים לכך נפשית. ולא ינהגו אחרת, שבזמן שהגיע הבן לפרקו, יחלו בבת אחת להפעיל עליו כח שכנוע שיחליט מהר, מכיון שפעולות אלו לא נושאות פרי במהרה, וכן גורמות שלבסוף יחליט להתחתן מתוך מחשבה פזיזה, ולא מתוך שיקול דעת, והרגשה פנימית ברורה. 
ועם כל זאת, על הבחור או בחורה לדעת שאין דבר מושלם, ולכן אל יעוררו בליבם ספק אם להתחתן, על כל פגם קטן שיש בצד השני, שאין לדבר סוף. אלא כיון שרוב ככל הדברים מתאימים להם, יבטחו בקב"ה שעושים צעד נכון, ומה' מצעדי גבר (תהלים לז, כג), ומה' אשה לאישה (מועד קטן יח.), ויתחתנו בשמחה בכדי לקיים את מצות התורה "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, מח) וזאת מתוך בטחון גמור בקב"ה ישתבח שמו, שיסייע להם להקים בית נאמן בישראל, ואמרו חז"ל (ברכות ו:) "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", כל שכן החתן והכלה עצמם כשהם שמחים בשמחה של מצוה, שהם כעוסקים בבנין בית המקדש עצמו ממש.

אלו פעולות גורמות להגברת המודעות העצמית?


ט שאלה. אלו פעולות גורמות להגברת המודעות העצמית?

תשובה. בעיקר התבוננות של האדם עצמו על עצמו, כאילו מתבונן על עצמו מן הצד. וכן שיחה עם בת הזוג, על הדברים שאינו נוהג בהם כשורה, לדעתה, וכן ביקורת ותוכחה שמקבל מאחרים.

מקורות:  לימוד מוסר היה אמור להיות הגורם המרכזי להגברת המודעות העצמית, אלא שפעמים רבות המוסר הוא כללי ולא נוגע בפרטים קטנים בהתנהגות בסיסית של האדם. ולכן הגורם המשפיע ביותר להגברת מודעות עצמית הוא התבוננות של האדם עצמו, על עצמו. דהיינו כאילו מתבונן על עצמו מן הצד, כאמור. ועל האדם להתבונן על עצמו כל ימי חייו, שפעמים משתרש אצלו סוג התנהגות שאינו ראוי לדעתו, ועם כל זאת, הוא עצמו נוהג בה. 
וחלק מההתבוננות העצמית, הוא להתבונן על פעולות שראה באחרים, ולחשוב שמא הוא עצמו נגוע באותם דברים עצמם, וכפי שכתב בספר אוהב ישראל (פרשת בראשית ד"ה אעשה לו) "אמרו חז"ל כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (מסכת נגעים פרק ב משנה ה, וברור שהכונה לנגעים ממש, אלא שבעלי המוסר כתבו זאת גם לענין המידות) והעצה היעוצה לזה להסתכל במי שכנגדו, היינו אם יראה באדם אחר שעושה איזה דבר שלא כהוגן, יחשוב גם הוא בדעתו, מפני מה הזמין ה' לפני לראות הדבר הזה, אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלי, ומחמת הסתת היצר טח עיני מראות, וישוב אל ה' וירחמהו". ע"כ. 
דבר נוסף המגביר מודעות עצמית, הוא שיחה באופן ישיר עם בת הזוג על הדברים שמפריעים לה בהתנהגותו. ודבר זה, עוד יותר יעיל מהתבוננות עצמית, מכיון שהוא נוגע באופן ישיר בהתנהגות שאינה ראויה ומפריעה לזולתו. אלא שפעמים קשה לאדם לקבל את דבריו של האחר, ויש לאדם להפנים שאף שיתכן שאינו מסכים עם מה שאומרים לו, סוף דבר, התנהגות זו מפריעה לצד השני, ואינה נעימה לו, וכשם שחפץ שהשני יעשה פעולות שנעימות לו, כך עליו להשקיע ולשנות סוגי התנהגות שאינם ראויים בעיני זולתו, ומחסום מצוי בדבר זה הוא חוסר תקשורת פתוח וישיר בין בני הזוג, שהוא כשלעצמו מחסום בסיסי בבניית בית נאמן, שחובה מיוחדת יש בזה, להתרגל לשוחח ולהגביר את התקשורת הפתוחה והישירה ביניהם, לא רק בדברים טכנים בחיי היום יום, אלא גם בענייני מדות וכדומה. 
ובענין מש"כ שתוכחה ישירה מגבירה מודעות עצמית, הוא מפורש בספר משלי (ט, ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח), דהיינו שהחכם מקבל דברי תוכחה ועל ידי כך משנה אורחותיו, כיון שמגלה על ידי התוכחה שלא נוהג כשורה.

מה זה מודעות עצמית, ומדוע היא חשובה כל כך בשלב פרק הנישואין?


ח שאלה. מה זה מודעות עצמית, ומדוע היא חשובה כל כך בשלב פרק הנישואין?

תשובה. מודעות עצמית היא התבוננות של האדם על עצמו כאילו מתבונן על עצמו מהצד. ועל ידי כך מגלה שהתנהגות של הסובבים אותו, שנחשבת בעיניו כאינה ראויה ביותר, הוא עצמו נוהג בדיוק באותה התנהגות שאינה ראויה, ושלא שם לב לכך, עד שמגביר את המודעות עצמית שלו על ידי התבוננות עצמית.

ונושא זה של מודעות עצמית חשוב על למאוד אם מעונין לבנות בית נאמן בישראל, מכיון שבכך נמנע מלהתנהג בסוגי התנהגות שלא ראויים בעיני עצמו. כגון דיבור בקול רם שאינו נעים או אינו מתחשב בשעות שינה, או התנהגות לא מכובדת, או יחס מזלזל בזולת, או חוסר הגיינה אישית כגון צחצוח שיניים, מקלחת, החלפת גרביים, כיבוס חולצה וחליפה. חוסר שימת לב לכך שמשאיר אחריו מקום שאינו מסודר, מטבח, מטה, מקלחת, ועוד כיוצ"ב דברים שאדם משנה אותם אך ורק אם מגביר את המודעות העצמית של עצמו, ושיכול בקלות לשנות אותם אם רק היה שם לב לכך, ומאידך הם מאוד מפריעים לזולת, ופעמים רבות, גם לא נעים לזולת להתריע עליהם בפני בן הזוג, וגורם לחוסר נעימות מתמשך ויתכן אף שנים רבות עד מאוד. ועם מעט התבוננות עצמית ובעקבותיה הגברת המודעות העצמית, נעים לחיות לצד אותו אדם.

מקורות: יש להבחין בענין המודעות העצמית, בין התנהגות הנובעת מחוסר שימת לב, שיכול לשנות בקלות, לבין התנהגות הנובעת ממידות לא טובות, שדרושה עבודה רבה לשנותה (כגון מידות הכעס, הגאוה, התאוה, העצלות ועוד). אמנם המודעות העצמית משפיעה על האדם גם לשנות גם את המידות שלו, אך בפרק זה כונתינו לפעולות שאדם יכול בקלות לשנות, אלא שחסרה לו המודעות העצמית למעשיו, דהיינו ששם לב למעשיו, משנה אותם באופן מידי. 
אפשר מצוא רמז בחז"ל לענין המודעות העצמית, שאמרו חז"ל בענייני נגעים "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב, ה) והסבירו בעלי המוסר, שאף שהמשנה דברה בנגעים ממש, מ"מ רמז הוא גם לענייני ההתנהגות של האדם עצמו, כמ"ש בספר תולדות יעקב יוסף (שמות פרשת בא ד"ה ובזה יובן כהן) "וז"ש במשנה "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב, ה), שאינו רואה חוב לעצמו". ע"כ. (רמז זה מובא בספרים רבים) ורמז הוא, לומר שטבע האדם להסתכל על מעשי סביבתו ולשפוט אותם, אך אינו שם ליבו שהוא עצמו נוהג באותה התנהגות. וככל שיגביר את המודעות העצמית, יתבונן על מעשיו שלו עצמו. 
אחד הדברים המגבירים ביותר את המודעות העצמית הוא לימוד המוסר, ובכל אופן, התבוננות אישית של האדם על עצמו, היא הדבר המשפיע ביותר להגברת המודעות העצמית. לענ"ד הדרך להבהיר את החשיבות הגדולה כל כך של המודעות העצמית, בבניית בית נאמן ישראל, היא הזכרת דוגמאות קטנות מחיי היום יום, שכשאדם קורא אותם, הוא נזכר שאכן פלוני פלוני מתנהגים בצורה כזו, אף שאותם אנשים מאוד נחמדים לזולת וכו', וחש פתאום שגם הוא עצמו מתנהג באותם דרכים מבלי משים. ולהלן מספר דוגמאות מצויות המפריעות לזולת. ואמנם בדברים אלו יכולות להיות אין ספור סוגי התנהגויות שעל האדם לשנות אותן בעקבות מודועת עצמית, אלא שהבאתי רק כמה דוגמאות בסיסיות ביותר, ותן לחכם ויחכם עוד. למשל: דיבור בקול רם שאינו נעים או מפריע לישון. חוסר נקיות אישית, הגורם לריחות שאינם נעימים מחמת זיעה מהגוף או מהלבוש (אף שאדם לפני החתונה לא היה כל כך מקפיד על כך, לאחר החתונה חייב אדם להגביר את המודעות העצמית בענין זה, דהיינו: ש'חייב' אדם להתקלח כל יום! וכן להחליף גרביים כל יום! וכן לנעול נעלי עור, ולא עשויים מפלסטיק הגורמים לריח שאינו נעים, וכן גרביים מאה אחוז כותנה, ללא פוליאסטר. וכן לצחצח שיניים כל יום, על מנת שלא יהא ריח מהפה, עד שקשה לשהות במחיצתו. וכן להתבונן אם חולצתו חליפתו ונעליו ושאר חפציו אינם מריחים בריחות שאינם נעימים, שפעמים אדם מתרגל לעצמו, ולא חש שזה מפריע לסביבה). וכן בענין השארת מקום מסודר ונקי כפי שכתבנו בתשובה, (הדבר מצוי מאוד שיש שלא שמים ליבם, שמלכלכים את האסלה ולא מנקים אחריהם, כל שכן שיש שלא שמים לב ומלכלכים את הפלסטיק שעל האסלה, ודבר ידוע שכשרואה אחר שעושה כך מקפיד מאוד, אך לא שם לבו שהוא עצמו נוהג כך. וד"ל.). וכן יתבונן בדרך אכילתו, אם אוכל בצורה לא נעימה לזולת, או שמכניס את מזלגו האישי לצלחת מרכזית או ששותה מכוס קידוש למשל ונותן מאותה כוס לאנשים זרים, חתן כלה וכיוצ"ב. או שאינו מקשיב לזולת, אלא רק משמיע את עצמו. או שמשבח ללא הפסקה את מעשיו הטובים, ומאידך כששומע אחר שנוהג כך בז לו בלבו, שנראה כגאותן. וכן הלאה ישנם סוגי התנהגות רבים, שעם מעט שימת לב, אדם יכול לשנות אותם ויהיה לסביבה כולה, ובפרט לאשתו, נעים לשהות במחיצתו ו"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). 
ואל יזלזל אדם בענין זה של מודעות עצמית, שישנם זוגות רבים שבגלל דברים פעוטים מעין אלו, גרמו לפירוק הבית, ח"ו, כגון בגלל הגיינה אישית או התנהגות שאינה עדינה או חוסר סדר וניקיון, ומי שעוסק בענייני שלום בית יכול להעיד על כך בבירור (ובמקרים קיצונים הגורמים לחשש פירוק הבית, הדבר נובע על פי רוב, גם במידות שאינן טובות, ולכן במקרים כאלו לא די להעיר למוסר אוזנו שלא נוהג כשורה, כיון שקשה לו לשנות את מידותיו) ו"ישמע חכם ויוסף לקח, ונבון תחבולות יקנה" (משלי א, ה).

איך יובטח שכשיתחתן, ישכון השלום במעונו ויזכו לבנין עדי עד?


ז שאלה. איך יובטח שכשיתחתן, ישכון השלום במעונו ויזכו לבנין עדי עד?

תשובה. עליו לעבוד על מידותיו כבר בהיותו בחור, שעבודת המידות היא הערובה היחידה להצלחה בחיים הן ביחסי אנוש והן בביתו. ובכדי לעבוד על מידותיו צריך ללמוד תמיד מוסר, ולהתבונן מה יכול ליישם ולשפר בהתנהגותו.

באופן פרטני יזכו לשלום בית, על ידי שכל צד יכבד את הצד השני וידאג שיהיה לו טוב ונעים בכל הענינים. וכן יהא ותרן ולא עקשן העומד על דעתו, וכן על ידי שכל אחד יחמיא לצד השני ואפילו בדברים הקטנים ביותר, ובכך יעריך כל דבר שעושים לו, וכן יגרום בכך שיהיה כח להמשיך לטרוח עבורו.

אם כל צד יקבל על עצמו להתנהג כך, וכן ירגילו את עצמם לשוחח ביניהם, שכל אחד יספר, מה נעים לו ומה נעים פחות, וילבנו את הדברים, הרי שמובטח להם שהשלום ישכון במעונם. 

מקורות: לצערנו ישנם זוגות שלא מחזיקים מעמד במערכת הנישואין שלהם ומגיעים עד לידי גירושין, ה' ישמור, והדבר נעוץ בעיקר בעבודת המדות של כל צד. עבודת המדות של האדם צריכה להתחיל מגיל צעיר, בימי הנעורים כבר בישיבה, בכדי שיהיה מוכן במדותיו להתמודדות בחיים באופן כללי ובביתו באופן פרטי. 
ובכדי להתנהג בצורה כזו חייב כל צד להיות ותרן. וכן בכדי שישכון השלום במעונם, צריכים להרגיל עצמם לשוחח ביניהם על הדברים שמפריעים להם וילבנו את הדברים עד שיגיעו לדעה מוסכמת ביניהם והכל בדרכי נועם ובדרכי שלום ובמתינות ולא בדרך כעס וצעקות. ויקבלו על עצמם שלעולם לא ילכו לישון מתוך מריבה, בכדי שלא יווצר מצב שגוררים ריב ליום המחרת. וידוע שאין אנשים מתגרשים מחמת ריב אחד, אלא גוררים ריב אחר ריב, עד שבסוף גודשת הסאה ומחליטים להתגרש בגלל דבר שולי. ובמקרה כזה מי שינסה להשכין שלום במעונם, יצטרך ליישב עשרות מחלוקות ביניהם, והדבר מקשה ביותר. אבל אם לעולם לא עוברים ליום המחרת מבלי ליישב את המחלוקת, מונעים בכך לגרור מטענים שליליים לאורך שנים. וראה עוד בספר פלא יועץ ערך אהבת איש ואשה. וראה בנושא זה באורך בספרי 'מה' אשה לאיש' בפרק יב. 
ומה שכתבנו בענין עבודת המדות ראה מה שכתב בספר פלא יועץ ערך מדות: מדות טובות וישרות מה טובן ומה יופין, המתנהג בהן אהוב למעלה ונחמד למטה, ומוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. ומאידך, קשה עונשן של מדות רעות, והמתנהג בהן שנאוי ומשוקץ, רע לשמים ורע לבריות, כמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה. כי הן אמת שיש דעות חלוקים, יש מי שחננו ה' טבע טוב ומדות טובות ודעות נכונות, מן הבטן ומן ההריון, ויש כל בתר אפכא, רחמנא לצלן ולישזבן. ומי שחננו ה' דעת, ונקל לו להתנהג במדות טובות וישרות, ומכיר בגנות המדות הרעות, יתן הודאה על חלקו. אמנם מה יעשה הבן שמדותיו רעות ודעותיו כעורות, ותועה מדרך השכל ואומר לרע טוב ולטוב רע ודרכו ישר בעיניו, זו רעה חולה לאין מרפא, שכבר אמר שלמה המלך "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו" (משלי כו, יב). רק יעשה זאת אפוא, אולי ינצל, ישפוך נפשו לפני ה', ערב ובקר וצהרים בתוך תפלת שמונה עשרה שיתקנהו בעצה טובה להיות שלם במדות ובדעות, ובכל מיני שלמות, ויעשה הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, וגם יתמיד ללמוד בספרים המלמדים לאדם, ויתאבק בעפר החכמים וילמד ממעשיהם, ואל יסור מדבריהם, אפילו אם נראה לו שאומרים על שמאל שהוא ימין "אל בינתו אל ישען" (שם ג, ד) ויבטל דעתו ורצונו מפני רצון אחרים, ויתחזק ביד חזקה ובזרוע נטויה ברוב עוז ותעצומות לעשות נגד טבעו או נגד דעתו זמן וזמנים, עד שההרגל יעשה לו טבע, ויפקח ה' את עיניו, ויראה בעיניו, ולבבו יבין אזוהי דרך ישרה, ושב ורפא לו, ולפום צערא אגרא וגמירי הבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד.). אבל אין פוטר אותו מיום הדין באמור כך היתה מדתי וכך השיגה דעתי, ולא יכולתי להתאפק ולעבור על דעתי ועל מדתי. אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, כי כל אשר יחפוץ האיש יעשה, וכל יכול על ידי עמל ויגיעה. וכבר אמרו יגעת ולא מצאת אל תאמן (מגילה ו:) ואדם לעמל יולד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, זה כלל גדול בתורה וזה כל האדם. ע"כ. נמצא לסיכום שצריך לעבוד על מדותיו, בפרט על ידי ספרי מוסר. 
ומה שכתבנו שירגילו עצמם לשוחח, שכל אחד יספר מה מפריע לו וילבנו את הדברים, מכיון שאחת הסיבות העיקריות לכך שיש מחלוקות היא חוסר תקשורת בין בני הזוג. שיש אנשים שאינם משוחחים, אלא כל צד 'זורק' חצאי משפטים על דברים שמפריעים לו, והכל בדרך של ניגוח וכעס, ולא בדרך של ליבון הדברים ובדיקה כיצד אפשר ליישב את ההדורים. בפרט שיש כאלה שאינם מקשיבים אלא רק משמיעים, ובצורה כזו אין אפשרות לנהל דו שיח וקשה ליישב את ההדורים. ולכן צריך להשקיע בדבר זה שינוי הרגלים וזמן. ובכך ילבנו את המחלוקת, והשלום ישכון במעונם.

כיצד צריכים להתייחס האיש לאשתו והאשה לבעלה?


ו שאלה. כיצד צריכים להתייחס האיש לאשתו והאשה לבעלה?

תשובה. הרמב"ם כלל במילים קצרות כיצד צריכים בני הזוג לנהוג אחד בשני: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה, ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. 

וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר, ותעשה כל מעשיה על פיו ומהלכת בתאות לבו, ומרחקת כל שישנא. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור". עכ"ל. 

נמצא שהעיקר הוא כבוד הדדי, והתחשבות מירבית בצרכי בת/ן הזוג. מתוך מודעות עצמית, אם ההתנהגות שלו נוחה לצד השני, לדוגמא: אף להיות עצב או רוגז, משפיע על הצד השני וגורם לו חוסר נעימות וכיוצ"ב, ותן לחכם ויחכם עוד. והרמב"ם הבטיח שבדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.

מקורות: ובענין החיוב של הבעל לכבד את אשתו ביותר כן ביאר הרמב"ם (הלכות אישות טו, יט): וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח. ע"כ. 
ובענין שהאשה צריכה לכבד את בעלה, מבואר ברמב"ם (הלכות אישות, טו, כ): צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר, ותעשה כל מעשיה על פיו, ומהלכת בתאות לבו, ומרחקת כל שישנא. וכן צוו חכמים על האשה, שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. ע"כ. נמצא שכל צד צריך לכבד את הצד השני ביותר. וכל צד צריך לדאוג שיהיה טוב ונעים לצד השני כפי רצונו. ונלמד עוד מדברי הרמב"ם הללו, שברור שהנהגה הפוכה אינה נכונה כלל, שלא יחשוב מה יכול לקבל מהצד השני, אלא מה יכול לתת. 
בענין מה שכתבנו שיש לאדם להיות במצב של מודעות עצמית כגון שלא עצב או רוגז, שגם התנהגות לא נכונה שאינה פוגעת ישירות בצד השני, לבסוף גורמת לצד השני חוסר נעימות. דבר זה הוא חשוב עד מאוד כשאדם מעונין לבנות בית נאמן בישראל. שכשאדם יש לו מודעות עצמית, אז מתבונן על מעשיו, כביכול כאדם המתבונן מהצד, ובכך שם ליבו לסוגי התנהגויות המפריעות מאוד לצד השני. ולכן על האדם מידי פעם להתבונן בעצמו ולהגביר בכך את המודעות העצמית. וראה בתשובה להלן, מה הגדרותיה ועד כמה היא חשובה לחיי נישואין תקינים וכן לחיים תקינים באופן כללי, כיצד להגביר אותה, וכן דוגמאות בענין.

המסתפק לגבי השידוך, כיצד ידע אם הספק שלו אמיתי?


ה שאלה. המסתפק לגבי השידוך, כיצד ידע אם הספק שלו אמיתי?

תשובה. אם רוב הדברים חיוביים ומתאימים לו, וישנם מעט דברים פעוטים שלא כל כך מפריעים, יפנים שאין דבר מושלם ויכול להחליט להתחתן עמה. אך אם יש לו ספק בסדר גודל של חצי לכאן וחצי לכאן, הרי זה ספק גדול בשביל להתחתן עם בחורה לכל החיים, ועצם ספק כזה מראה שאינה מתאימה לו. ואם הספק במעט דברים, אך בדברים מהותיים בעיניו, יתייעץ עם תלמיד חכם המבין בנושא, ויסביר לו את צדדי הספק. והת"ח ישקול את הדברים וייעץ, אם להתחתן או לאו. 

מקורות: בספק אם להתחתן, יש להתבונן מה רמת הספק. דהיינו ספק של חמישים אחוז לכאן או לכאן, זה ספק גדול. וספק של עשרה אחוז זה ספק קטן. ולכן עליו להגדיר לעצמו מה רמת הספק שמסתפק בו. למשל: בחור שאומר שמבחינתו הבחורה מתאימה לו בתשעים אחוזים, אלא שיש איזה פרט קטן שהוא מסתפק כלפיו, במקרה כזה, אם ימליצו לו הוריו להתחתן למרות הספק, הדבר מתקבל על הדעת ונראה נכון, שהרי בכל שידוך בעולם יש צורך מעט להתפשר, שאין אדם מושלם בעולם. ומאידך אם מסתפק חמישים אחוז, הרי מי שייעץ לו להתגבר ובכל זאת להתחתן, אל לו לשמוע לעצה זו, מכיון שלא מתחתנים בספק כזה גדול. ולכן בכל מקרה לגופו, על החתן או הכלה להתבונן עם עצמם מה רמת הספק ולפי זה לקבל החלטה. 
ואם הספק במעט דברים, אך בדברים מהותיים, יתייעץ בדבר. ובפרט שכשמספרים לאחר, הדברים יכולים להתבהר מאליהם.

איך ידע שהאשה שרוצה להתחתן עמה היא הזיווג שלו משמים?


ד שאלה. איך ידע שהאשה שרוצה להתחתן עמה היא הזיווג שלו משמים?

תשובה. יעשה השתדלות הגיונית לבדוק אם היא מתאימה לו, ואם לבסוף החליט להתחתן עמה, אל לו להסתפק שמא אינה הכלה שלו משמים (ובתנאי שלא גילה דברים חריגים מאוד, לאחר שקבעו חתונה) שאם משמים לא היו רוצים שיתחתן עמה, לא היו מוליכים אותו למצב זה.

מקורות: יש השואלים, איך ידע האדם שהאשה שעמה רוצה להתחתן היא אכן הזיווג שלו משמים. שמא ההחלטה שלו אינה נכונה או נובעת משיקולים זרים, כגון שהיא יפה, או שלחצו עליו להתחתן עמה, או שהוריה עשירים וכו'. והתשובה היא, שעל האדם לעשות שיקול שכלי הגיוני אם הוא מעונין בבחורה, מכיון שמתאימה לו. ואם לבסוף החליט שמעונין להתחתן עמה, החלטה זו עצמה היא השגחה פרטית. שאחרת היו מראים לעיניו דברים שלא מתאימים לו, או שולחים לו שליחים שיניאו אותו מלהתחתן עמה, והיה מחליט אחרת. 
ויותר מכך, אף אם חס ושלום לאחר החתונה ישנם אי אלו מניעות בשלום בית שלהם, לא יחשוב שמא זו אינה אשתו משמים. אלא מכיון שהתארס עמה, זו אשתו משמים בהשגחה פרטית, שרוצים שיתחתן דוקא עמה (למעט מקרים קיצוניים שגילה לאחר האירוסין גילויים קיצונים שגורמים לו לשנות את החלטתו לגביה, ומחליט לעזוב את השידוך. אך אם רק עולים לו ספיקות מחמת דברים שידע או דברים שהתחדשו אבל אינם כל כך משמעותיים, אל לו להתייחס אליהם, ולהכניס עצמו לספיקות. אלא ישליך על ה' יהבו שעשה השתדלות טבעית למצוא את האשה הכי מתאימה לו ויתפלל שיעלה זיווגם יפה, ויתחתן בלב שלם ובנפש חפצה) ומה שלאחר מכן יש לו יסורים של שלום בית, זה הכל בהשגחה פרטית. וכפי שכתב בספר פלא יועץ (ערך זיווג). וז"ל: "מה' אשה לאיש. וארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני (סוטה ב.). ומכל מקום כבר אני עני תרצתי על זה (מדוע צריך לעשות השתדלות למצוא שידוך טוב, אם כבר נגזר עליו עם מי יתחתן) ששלשה מיני גזרות יש, אחד שגוזרין עליו שתבוא אליו טובה ולא תאונה אליו רעה, ואז תבוא לו הטובה על כורחו. שני שגוזרין עליו גזרה רעה ונכתב ונחתם ואז אין מציל. שלישי שגוזרין עליו שיבוא לו כפי בקשתו וכפי השתדלותו. אי לזאת למחש בעי שמא הוא מכת שלישית, וכל אשר בכחו לעשות יעשה וימכור כל אשר לו לקנות חלק טוב בגורלו. ע"כ. דהיינו שאם נגזר עליו שתהיה לו אשה לא טובה, ידע שגם זה משמים, שמה' אשה לאיש. ורק מעיקרא צריך לעשות השתדלות שמא הוא מהכת השלישית, כאמור. 
ויש כאלה שלאחר החתונה אומרים שאינם 'מתחברים' לאשה שלהם. ואנשים אלו צריכים להפנים שאם כבר התחתנו, זו האשה שלהם משמים, שמה' אשה לאיש והכל בהשגחה פרטית וישמחו במקח שזכו בו, שידעו שישנם שסובלים מאוד מנשותינהם. ואל ידמיינו שבפרק ב' יהיה להם טוב יותר וכן לא יהיו בטוחים שכל כך מהר יזכו לפרק ב'. אלא ישמחו בחלקם אשר נתן להם ה', וידגישו לעצמם, השכם והערב, את המעלות של האשה שלהם. ויקטינו את חסרונותיה, כך שיכניסו אהבה בליבם. וכפי שמסופר (יבמות סג.) על רב שאמר על אשתו שהיתה מצערת אותו מאוד "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא" פירוש שאף אם יש לאשתו מעלה ולו הקטנה ביותר, יאהב אותה על כך, כל שכן אם יש לה מעלות טובות רבות. 
ויש המפחדים לדחות את ההצעה אף שלא נראית להם לחלוטין מחשש,שמא זה השידוך שלהם והם דוחים אותו בידים. התשובה לדבר זה היא שמכיון שאיננו נביאים, לכן הקב"ה נתן לנו מערכת שיקולים שכלית שעל פיה נקבע אם להשתדך ואם לאו. ולכן עלינו להחליט אך ורק בשכל ובהרגשת הלב. ומכיון ששכלנו אומר ששידוך זה איננו מתאים לנו, אם כן זה אומר שמשמים לא רוצים שנתחתן עם בן/ת זוג זה, והוא לא שייך לנו. וכן להיפך אם אכן זהו בן/ת הזוג שלנו, הקב"ה יגלגל את הדברים שלבסוף כן נרצה להשתדך עמו/ה וכך יהיה. הכלל הוא, שאם הגענו לאחר כל הספקות להיות יחד תחת החופה סימן שכך רצו משמים. וגם אם ח"ו הזיווג לא עלה יפה, גם זה משמים וכל צער שקורה לאדם הוא משמים והכל בהשגחה פרטית. 
ומעשה (מובא בספר מגיד מישרים) ברבי יוסף קארו זצ"ל, ששתי נשותיו הראשונות נפטרו, הראשונה כשהיה צעיר והשני כשהיה בן שמונים שנה. מכיון שלא טוב היות האדם לבדו גם בגיל זה, חיפש הרב בת זוג להתחתן עִמה. היו לרב שתי הצעות, אחת צעירה יחסית אליו, ואחת יותר מבוגרת. הרב חשב שאולי הצעירה יותר מתאימה. עברה תקופה מסוימת והדבר לא עלה בידו ולבסוף התחתן עם המבוגרת. אמר לו המלאך המגיד, דע שמעיקרא היית צריך להשתדך עם המבוגרת, אלא שכיון שעדיין לא היית ראוי להתחתן עמה, משמים גלגלו שתרצה בצעירה, ולאחר זמן שתהיה יותר מזוכך, תתחתן עם המבוגרת. והסיבה לכך היא שאשתך המבוגרת היתה בגלגול הקודם תלמיד חכם עצום, ורק כיון שהיה "קמצן" בתורתו, לכן בא בגלגול של אותה אשה, על מנת לסייע בידך להפיץ את תורתך ובכך יכופר עוונו. הרי לנו דבר מדהים שגם צער של עיכוב, הוא משמים ומונהג בהשגחה פרטית (כפי שאנו מאמינים תמיד, אלא שהמעשה הנ"ל מחזק זאת). 
ומהאמור לעיל נלמד גם למקרה, שאכן נראה לנו שאנו מעוניינים להינשא. אך שאלה בפינו אולי זה לא הבן/ת זוג שלנו משמים, והתשובה לכך היא שלאחר שעשינו את ההשתדלות המעשית וביררנו עד מקום שידינו מגעת, וניסינו למצוא לעצמנו את השידוך המוצלח ביותר. ולבסוף מצאנו מה שמצאנו, וזה מוצא חן בעינינו ומתאים לנו עד כמה שאפשר. הרי לנו שכל מה שקרה זהה בהשגחה פרטית. ולכן אנו צריכים להיות שקטים ובטוחים שזהו הזיווג שלנו משמים. ואל לנו להתעסק בנסתרות ובנפלאות והכל הוא מפלאות תמים דעים.

האם ההתאמה בין האיש והאשה היא בהשגחה פרטית?


ג שאלה. האם ההתאמה בין האיש והאשה היא בהשגחה פרטית?

תשובה. כן. שארבעים יום לפני יצירת הולד מכריזים בשמים בת פלוני לפלוני. אלא שיש לאדם בחירה לדחות את זיווגו (או להתחתן בעבירה ח"ו). ויעשה השתדלות טבעית של התאמה. ואם החליט שמעונין להתחתן איתה, ממילא זו השגחה פרטית, שמה' אשה לאיש. 

מקורות: הגמרא (סוטה ב.) אומרת אמר רבי שמואל בר רב יצחק, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" איני והא אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלונית לפלוני, לא קשיא, הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. ופירש רש"י זיווג ראשון- לפי המזל (הכונה שהיא בת זוגו כמבואר ברש"י בהמשך). זיווג שני- לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו. 
הרי שבת זוגו בזיווג ראשון נקבעה לו כבר לפני יצירת הוולד ובזיווג שני לפי מעשיו, ובכל אופן גם זה בהשגחה פרטית, שלפי מעשיו נכתב לו עם מי ישתדך. ובשער הגלגולים (הקדמה כ') ביאר שזיווג ראשון הכונה פעם ראשונה שהיו בעולם יחד, וזיווג שני פעם שניה שירדו לעולם, ולעולם שניהם מאותו שורש נשמה ושייכת לו. וזה לשונו: כאשר האדם הוא חדש רצה לומר כי אז היא הפעם הראשונה שבא בעולם הזה ואז בת זוגו נולדת עמו כנודע, וכשיגיע זמן לקיחתו אותה מזדמנת לו ברגע בלי שום טורח כלל ועיקר. ואמנם אם האדם הזה חטא איזה חטא והוצרך להתגלגל בסבתו אלא שהוא מאותם שכתוב בהם ויצאה אשתו עמו כנזכר בסבא דמשפטים שמגלגלים גם לבת זוגו שתחזור להתגלגל עמו לטובתו, הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה אינה מזדמנת לו ברגע אלא אחר טורח גדול. לפי שכיון שנתגלגל על סבת איזה עון יש מקטרגין עליו למעלה ורוצים למנוע אותה ממנו ומכניסים בהם קטטות ועל זה אמרו קשה לזווגם כקריעת ים סוף. והוא באופן הנזכר כי הוא נקרא זיווג שני. רצה לומר כי היא בת זוגו האמיתית אלא שכבר נזדוגה לו פעם אחרת בתחלה ועתה בזה הגלגול נקרא זיווג שני. ובזה יתבאר לך איך לפעמים נושא אדם אשה ברגע בלי שום טורח וקטטה כלל, ולפעמים אינו נושא אשה אלא על ידי קטטות גדולות עד שישאנה, ואחר שנשאה, הם בשלום ושלוה. וזה יורה על היות זיווג גמור, אלא שהוא זיווג פעם ב'. ואמנם לפעמים גם האשה מתגלגלת כאשר הוא בסבת בעלה שהוצרך להתגלגל ומביאים אשתו עמו כנזכר בסבא דמשפטים דף קו בפרשת "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו". ע"כ. 
וכן מבואר בשער הגלגולים (בהקדמה ח): ועוד יש סבות אחרות לבוא בגלגול, ואלו הם כי לפעמים יתגלגל ליקח בת זוגו כי לא זכה בראשונה לקחתה ופעמים שכבר לקח בת זוגו אלא שחטא באיזו עבירה והוצרך להתגלגל. ע"כ. הרי שכשאדם זוכה מתחתן עם בת זוגו משורש נשמתו השייכת לו. ובכל אופן החתונה עם בת זוג זה בהשגחה פרטית שכל אחד מתחתן עם מי שצריך לתקן את נשמתו כמבואר שם בשער הגלגולים בהקדמה ח', ט', כ' ועוד. עי"ש). 
וכן מבואר בחז"ל שאדם הראשון וחוה היו כאחד שבתחילה ברא הקב"ה את אדם וחוה מחוברים זו בגב זה, כמו שכתוב בגמרא (ברכות סא.) דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה) וכן כתוב "ויבן ה' אלהים את הצלע" (בראשית ב, כב) יש אומרים פרצוף ויש אומרים זנב. ולאחר מכן עשאה עזר כנגדו (ולא מאחוריו). ולצורך כך הפיל תרדמה על האדם וברא לו אשה עצם מעצמיו, להורות שאיש ואשה יחידה אחת הם, אלא שאחר כך חילקם לגופים נפרדים ואחר שיינשאו יתחברו שנית. לכן איש ואשה, אף שנראים כלפי חוץ שהם נפרדים ועצמאיים, בפנימיות שלהם, הם אחד. אלא שכשנולדו, נפרדו לתקופת מה, ולאחר החתונה חוזרים ומתחברים, חיבור בנפש, שמתבטא על ידי האהבה. וכמו שכתוב "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית כד, סז), ואהבה היא חיבור בנפש. ולכן אמרו חז"ל אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום" (יבמות סב:, טור אבן העזר סימן א). הרי שחיבור בין האיש והאשה, הוא מחויב המציאות בכדי להשלים את תיקון נשמתם. 
ועם כל זאת, לאחר שמשמים הכינו לאדם את בת זוגו, יש לאדם בחירה במעשיו לדחות את זיווגו או להתחתן באיסור, שאם יעשה עבירה ויתחתן באיסור, אינו יכול לתלות דבר זה 'ברצון שמים', אלא שיש לאדם בחירה. וכפי שכתב בשמונה פרקים לרמב"ם (פרק שמיני) לשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:) הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים, שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה, הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה. ואם היה בנשואיה פגם, הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר, הנה כבר גזר בעבירה. ואין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הבחיריים, בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי. ע"כ. אלא שמשמים מכינים לאדם את זיווגו בדרך כשרה, ויש לו את הבחירה לקבל שידוך זה או לדחותו.

מה תפקיד האשה ביהדות?


ב שאלה. מה תפקיד האשה ביהדות?

תשובה. לקיים מצוות, שעל ידי כך מתקנת את נשמתה. וחלק מזה הוא להקים בית ולגדל את ילדיה ליראת שמים. וכן האשה עזר לבעלה בעבודת ה', כמו שכתוב בתורה "אעשה לו עזר כנגדו" דהיינו גם מבחינת "טובים השנים מן האחד" וגם שיש חלקים בחייו, שהאשה ממונה עליהם, שאחראית על רוב צרכי הבית ובעוד ענינים, ויזכו בכך שניהם לחיי העולם הבא. 

מקורות: תפקיד כל אדם בעולם הוא לקיים את מצוות הקב"ה, כל אחד לפי מה שצווה. האשה חייבת בתרי"ג מצוות, שיכולה לקיים, למעט מצוות עשה שתלויות בזמן (שהזמן גרמא), וכפי שפירט בספר החינוך באלו מצוות האשה מחוייבת. 
ובענין שהאשה נחשבת עזר לבעלה, כך כתוב בתורה "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח). והכונה גם מצד שתמיד שנים מסתדרים יותר טוב מאדם יחידי כמו שכתוב "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד, ט) כפי שהסביר האבן עזרא על הפסוק. וכן כונת הפסוק כפשוטו, שהאשה היא עזר לבעלה. שעל פי רוב האשה אחראית על רוב ענייני הבית. וכן מבואר בפסיקתא (בראשית ב, יח, וביבמות סג.) אמר רבי אלעזר "אעשה לו עזר כנגדו", אם זכה עוזרתו. זה מבחוץ עובד אדמתו, וזאת בבית מבשלת ואופה כל צורכי הבית. לא זכה לאשה טובה, כנגדו, כלומר עומדת ומחצפת פניה כנגדו. אמר ליה רבי יוסי כתוב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? אמר לו: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? אלא בתיקוניה מאירה את עיניו. ע"כ. דהיינו שהוא מביא חטים והיא אופה מהם לחם. מביא פשתן והיא אורגת מזה בגד, הרי שהאשה היא גם עזר לבעלה. 
ויש בעולם הדוגלים בשויון בין האיש לאשה (פמיניזם). ובעקבות זאת יש הטועים לחשוב שהתורה מפלה לרעה את האשה, כאילו התורה מזלזלת באשה, חס ושלום, או לפחות לא מחשיבה אותה. וברור שאין הדבר נכון כלל, שהתורה מחשיבה את האשה מאוד, אלא שטבע הוא באנוש שלכל אחד יש תפקיד שונה הנובע מעצם השוני בין איש לאשה. ואדרבא התורה מחשיבה את הנשים ואת תפקידן שהרי כתוב בזכות נשים צדקניות נגאלנו ובזכות נשים צדקניות אנו עתידין להגאל (מדרש רות יא). 
וצא וראה את היחס החיובי והמעריך של היהדות לאשה, כפי שרואים במאמרי חז"ל רבים. שאמרו חז"ל, דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז.). ופירש רש"י שכינה ביניהם- שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן- שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש. ע"כ. הרי שחלק משמו של הקב"ה טמון באשה. 
וכן אמרו חז"ל אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה. במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה. רבא בר עולא אמר בלא שלום (יבמות סב:). ע"כ. הרי שהגבר ללא האשה הוא חסר מאוד בחייו. ולכן אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם (יבמות סג.) שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב) דהיינו שרק יחדיו הם נקראים אדם. 
וכן ציוו חכמים לאהוב את האשה שאמרו, האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) "וידעת כי שלום אהלך" (יבמות סב:). וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות טו, יט) שצריך אדם לכבד את אשתו: צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. ע"כ. 
ועד כדי כך שאמר רבי יוסי בגמרא (שב קיח:) מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי. והסביר רש"י- שהיא עיקר של בית. 
וכיון שהחשיבו את האשה אמרו שכבודה של האשה הוא בבית, כפי ששומרים על הדבר היקר ביותר ולא מראים אותו לעיני כל, כמ"ש "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (תהלים מה, יד) והסביר המצודת דוד- כל אשה מכובדה ובת מלך היושבת פנימה בחדרה לפי רוב כבודה אשר לבושה עשוי ממשבצות זהב. 
ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, זכה עוזרתו, לא זכה, כנגדו, זכה כנגדו לא זכה מנגדתו. אשכחיה רבי יוסי לאליהו א"ל כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?! 
ויש השואלים אם כן מדוע אשה פסולה להעיד, ותשובתו בצידו שזהו גזרת הכתוב ולא מטעם זלזול. שהרי ישנן נשים חכמות גדולות יותר מגברים רבים שיש רבים עמי הארץ וכדומה. וכפי שגזרת הכתוב שאהרן לא יכול להעיד למשה שהוא אחיו, כך הוא בענין זה. וכן הוא בענין שאין ממנים אשה לשררה, שזהו מגזרת הכתוב, וגם זה גורם לאשה לשמור על עדינותה וצניעותה. ומה שיש מצטטים מאמרי חז"ל שלכאורה מדברים בגנות האשה, הרי שהדברים יוצאים מהקשרם, שכפי שהדרשן אומר דברים של גוזמה בכדי להוכיח את הציבור, לצורך כך נאמרו מאמרי חז"ל אלו, אבל לא מנקודת זלזול חס ושלום. וכן בענין צניעות שיש הפרדה בין גברים לנשים בבית כנסת וכדומה שעושים במיוחד להן עזרת נשים, הוא לא מחמת זלזול חס ושלום אלא אדרבא מכיון שמבינים שיש לנשים מיוחדות, לכן מבדילים בין גברים לנשים, על מנת שלא יצא מהערבוב מכשול של צניעות. ומה שעזרת הנשים קטנה ביחס לעזרת הגברים הוא מכיון שנשים פטורות מתפילה בציבור. ואכן במקום שיש צורך כגון בקריאת מגילה לנשים שכולם שם נשים, אז הנשים יושבות בעזרת גברים. וכן מה שציותה התורה על הנשים להיות צנועות, בלבושן ובהתנהגותן, הוא מחמת שירדה התורה לסוף דעת האדם, שטבע הוא באיש שנמשך אחרי מראה שנאמר בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר טו, לט) ובכדי שלא יהיה מכשול, לכן ציותה התורה לנהוג בצניעות. 
ויש להסביר לאותם אנשים המעירים על חוסר שויון לנשים שהעיקר הוא אם אדם מכבד את אשתו. שאם יתנו לאשה כל שויון שבעולם ולא יכבדו אותה, אין זה שוה לה כלום, נמצא שהעיקר הוא להתייחס לאשתו בכבוד רב. וכפי שכתוב בספר משלי החפץ חיים, מעשה בשתי אחיות שנישאו אחת לעני ואחת לעשיר. העני היה מכבד את אשתו והעשיר לא היה מכבדה. לימים נפגשו, סיפרה אשת העשיר על עושרה הגדול אבל אמרה שאינה שמחה בחיים מכיון שבעלה לא משמחה. אך אשת העני סיפרה שאמנם הם עניים אבל היא מאושרת בחייה שבעלה מכבדה. ע"כ. וכן רואים בחוש, שהנשים השמחות ביותר הן אלו שבעליהן מכבדים אותן כראוי. 
ופעמים אותם אנשים המערערים על חוסר שוויון, עושים זאת או מחמת רגשי נחיתות, או מחמת שכל מטרתם היא לנגח את היהדות, בכל אופן שיהיה. והפלא הוא שאם תשאל אשה חרדית תשיב לך שאינה מרגישה מקופחת כלל, ואילו אותם אנשים שאינם דתיים דואגים לקיפוח הנשים. וכן פלא הדבר שבמציאות לא רואים שאותן נשים שכביכול נוהגים בהן שויון, יותר מאושרות בחייהן מנשים דתיות. אלא אדרבא בדיוק להיפך, כאמור. וכן ה"שויון" בעולם המודרני, גרם שבמקום שאשה תעבוד בעבודה אחת בהיותה רק עקרת בית, כיום הנשים עובדות בשתי עבודות, גם מחוץ לבית וגם בבית. ודברים פשוטים הם, שאין שום יחס שלילי לאשה על פי התורה ולא הארכתי אלא להוציא מדעת המלעיזים.

מה תפקיד האיש ביהדות?


א שאלה. מה תפקיד האיש ביהדות?

תשובה. לקיים מצוות, שעל ידי כך מתקן את נשמתו. וכל יהודי צריך לקיים את כל המצוות שיכול לקיים, אלא שלכל אחד יועדו מצוות שיש לו יותר התעוררות לקיים, ובהם צריך לשים דגש. וחלק מזה הוא להקים בית ולקיים מצות פריה ורביה וישוב העולם, ולפרנס את אשתו וילדיו בכבוד ולחנכם ליראת שמים.

מקורות: תפקיד כל אדם בעולם הוא לקיים את מצוות הקב"ה כל אחד לפי מצבו, צריך לקיים מה שיכול לקיים. וכל יהודי צריך לקיים תרי"ג מצוות. ואם תחסר לו איזו מצוה יבוא בגלגול בכדי להשלים את החסר, כמבואר בתניא (אגרת הקודש פרק ז) "כל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקיים כל תרי"ג מצות". ומטרת המצוות הן להתענג על ה' בעולם הבא כמבואר בספר מסילת ישרים (פרק א) הורונו חז"ל שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. 
ומה שכתבנו שלכל אחד יש התעוררות לקיים מצווות מסוימות יותר משאר מצוות כן ביאר הרמב"ם על מה שאמרו חז"ל "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מב, כא) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (משנה מכות ג, יז), וביאר שם הרמב"ם "מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר רבי חנניה כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שהמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנניה בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא, וענהו העונה כלום בא לידך מעשה, כלומר האם נזדמן לך עשיית מצוה ראוי, ענה לו שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא". 
וכן חזינן שהיו אמוראים שאמרו שהיו מקפידים במיוחד במצוות מסוימות כמבואר במסכת שבת (קיח:) אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין. ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך במאי זהיר טפי אמר ליה בציצית. ע"כ. הרי שכל יהודי יש לו לקיים ביתר שאת מצוות שיש לו בהם יותר התעוררות, מעבר לכל שאר (תרי"ג) המצוות שצריך לקיים (וכ"ה בתניא אגרת הקודש פרק ז ד"ה והנה).