יא שאלה. האם להתוכח בענייני אמונה עם אפיקורוסים שהיו דתיים בעבר?
תשובה. לא. שאין ישיב להם כלל. כפי שכתב הרמב"ם על המשנה באבות (ב, יג) דע מה שתשיב לאפיקורוס- למד דברים שתשיב בהם על האפיקורוסים מן האומות, ותתוכח עמהם ותענה להם אם יקשו לך. ואמרו: לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל ישראל כל שכן שפקר (סנהדרין לח:), רצונו לומר: שהוא יוסיף זלזול ולגלוג, ולפיכך אין ראוי לדון עמו כלל, לפי שהוא לא יתוקן, ואין לו רפואה כלל. ע"כ. והרשב"ץ (בספרו מגן אבות על המשנה באבות הנ"ל) הסביר שאם מתוכח עם אפיקורוס ישראל עובר משום לפני עור לא תיתן מכשול. ומרש"י משמע שמדובר בדתי לשעבר וכן כתב יד רמ"ה.
נמצא שדתי לשעבר, אין להתוכח עמו כלל, ואדרבא יזלזל יותר, וכפי שרואים במציאות. ורק אם בא לשאול בכדי להבין ישיב לו. וזהו דוקא במי שעזב את הדת מחמת מחשבות זרות, אבל אלו שעזבו מחמת תאוות וקשיי החיים, יש לקרבם בעבותות אהבה.
מקורות: זה לשונו המלאה של הרמב"ם על המשנה (אבות ב, יג), דע מה שתשיב לאפיקורוס- "למד דברים שתשיב בהם על האפיקורוסים מן האומות, ותתוכח עמהם ותענה להם אם יקשו לך. ואמרו: "לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל ישראל כל שכן שפקר" (סנהדרין לח:), רצונו לומר: שהוא יוסיף זלזול ולגלוג, ולפיכך אין ראוי לדון עמו כלל, לפי שהוא לא יתוקן, ואין לו רפואה כלל "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" (משלי ב, יט). ואמר, ועם היותך לומד דעות האומות כדי שתדע איך תשיב עליהם, הזהר שלא ידבק בדעתך דבר מזה". ע"כ.
והרשב"ץ בספרו מגן אבות על המשנה באבות הנ"ל, הסביר שאם מתוכח עם אפיקורס ישראל עובר משום לפני עור לא תיתן מכשול. וזה לשונו: כי מי שנזרקה מינות בו מישראל אי אפשר לו לשוב בתשובה לעולם, כמו שאמרו במסכת עבודה זרה (יז.) 'כל באיה לא ישובון' (משלי ב, יט) ואם נשתדל להשיבו יוסיף להתפקר עוד, ונעבור על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד). ומכל מקום זה הוא במי שהחציף פניו לכפור בעיקר, אבל מי שהוא טועה ומלעיג בקצת מדרשות, מצוה לענותו. עכ"ל.
ומה שכתבנו שאין להתוכח כלל עם דתי לשעבר, כן משמע ברש"י בסנהדרין (לח:), דתנן התם רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. אמר רבי יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס נכרי אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. ופירש רש"י כל שכן דפקר טפי- שהרי הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו. ע"כ. הרי שמה שאמר רבי יוחנן דפקר טפי זה בדתי לשעבר.
ועוד כתב הרמב"ם במשנה תורה (עבודה זרה ב, ה) בענין הנ"ל, האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה. ע"כ.
ולכן דתיים לשעבר שהינם כופרים ומנסים להסית, אסור לדבר איתם להשיב להם כלל. אף שחז"ל דברו בעובד עבודת כוכבים ודבר זה אינו מצוי כיום, מכל מקום מצויים אנשים שנקראים אתאיסטים, שכופרים בכך שיש ישות רוחנית שבראה את העולם, וברור שדינם בהלכה כעובדי עבודה זרה, שהרי כופרים בעיקר.
וכפי דברי הרמב"ם במשנה תורה כ"כ הרמב"ם גם בספר המצות (לא תעשה יז) "הזהיר המוסת מאהוב המסית או להאזין לדבריו והוא אמרו יתעלה (דברים יג, ט) "לא תאבה לו ולא תשמע אליו". ואמנם ברמב"ם (הלכות עבודה זרה ה, ה) משמע שרק אם שמע ועשה כדבריו עובר, שכתב, המסית לעבודת כוכבים אם קבל ממנו ואמר הן נעבוד אף על פי שעדיין לא עבד שניהן נסקלין המסית והמוסת שנאמר לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אם שמע ואבה חייב. ע"כ. משמע רק לאחר שקיבל את דבריו עובר. ומסתבר שהכונה לענין שיהא חייב סקילה, אבל איסור לאו יש בזה.
וכן אם מתוכח עמו לא ייבצר שיאמר דברי הבל ובעל כרחו של המאזין שיצטרך לחשוב בדברים אלו. וכתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ב, ג) על מחשבות אלו, כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים" (במדבר טו, לט), כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות. ע"כ.
ולפי זה העוסקים להחזיר בתשובה צריכים לומר את דעתם וליישב את השאלות ששואלים אותם. ואמנם לא ייבצר שבכל אופן יצטרך להאזין לדברי ההבל של המסית. ונראה ברור שיש לחלק בין הבא אלינו לשמוע אלא שאומר מה חושב, לבין אם אנו הולכים אליהם והם מנסים לשכנע אותנו בדרכם הנלוזה. ומלתא דמסתברא היא, כיון שבא אלינו לא בא להסית ולהשמיע אלא בעיקר לשמוע. ואמנם לאו מילתא פסיקתא היא וצ"ע על מה סומכים המחזקים את הציבור בדרך ויכוח של זה אומר בכה וזה אומר בכה. ושמא האיסור רק לשמוע אותו אבל כשזה בדרך ויכוח שאתה גם משמיע דעתך לא נאמר שאם לא כן איך ישכנע את המסית שהוא טועה. וברור שיש הבדל בין חילוני שחונך בטעות ואינו בקי בדת, לבין המכירים את הדת ועזבו.
ובענין שלא לשמוע דברי המסית, כן כתב בספר החינוך (מצוה תנו, תנז) שלא לאהוב המסית- שנמנענו כמו כן שלא להטות אוזן לדברי מסית ולא לחבב אותו בשום דבר. וענין מסית הוא מי שמסית אחד מבני ישראל ללכת לעבוד עבודה זרה כגון שישבח לו פעולת עבודה זרה וישבחנה לו כדי שילך אחריה ויעבדה ויצא מתחת כנפי השכינה, ועל זה נאמר (דברים יג, ט) לא תאבה לו. ומשרשי המצוה, לפי שהטעות נמצא אצל בני אדם תמיד ושכלם איננו בריא לבוא עד תכלית האמת בדברים, ותחוש התורה כי אולי מתוך הטענות המכזיבות ואריכות הדבור והויכוח עם הזד דובר שקרים המתנבא בשם עבודה זרה יתפתה האדם לדבריו, ואף כי לא יתפתה אליו אולי יפקפק בלבבו אפילו שעה אחת להיות שום סרך בכזביו, ואף על פי שידענו שאין תקומה לדבריו רק לשעה כי האמת יורה דרכו ויעיד על דברי הנביא ההוא כי שקר בפיו, אף על פי כן חסה התורה עלינו לבל נאבד אפילו שעה אחת מכל ימינו בפקפוק המחשבה הרעה ההיא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ושמע אל הנביא המתנבא בשם עבודה זרה כגון שהאריך עמו בדברים עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. ע"כ.
הרי שמפורש בספר החינוך שאריכות הדבור 'והויכוח' עם הזד דובר שקרים המתנבא בשם עבודה זרה יתפתה האדם לדבריו, ואף כי לא יתפתה אליו אולי יפקפק בלבבו אפילו שעה אחת להיות שום סרך בכזביו. נמצא שגם הויכוח עם הזד יש בה איסור לאו.
וכן איתא במסכת עבודה זרה (כז:) "לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה". ופירשו שם התו"ס ד"ה לא ישא ויתן עם המינים- פירוש להאריך עמהם בדברים פן ימשכוהו. והסבירה הגמרא בסנהדרין (לח:) דמה דתנן במשנה אבות (ב, יד) "רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס" אמר רבי יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס נכרי אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. ע"כ. וכדברי הרמב"ם דלעיל.
וכ"כ התוס' במסכת עבודה זרה (יז.) ד"ה הרחק מעליה דרכך זו מינות- והא דאמרינן במסכת שבת (קטז.) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן זהו להתוכח עמם ולא היה מקום מינות ממש אלא מקום ויכוח ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים ונושאין ונותנים בדינים ומאן דלא הוה אזיל היינו מיראה שלא יהרגום וכן משמע דאמר רב נחמן אנא מינייהו ומסתפינא מינייהו.
וכן מבואר בגמרא עבודה זרה (טז:) דאין להסכים כלל לדברי המינים, דכשנתפס רבי אליעזר העלוהו לגרדום לידון ולאחר מכן פטרוהו. כשבא לביתו, אמר לו רבי עקיבא רבי שמא מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת, עקיבא הזכרתני, פעם אחת מצאתי אחד, אמר לי כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה, מהו לעשות הימנו בית הכסא לכהן גדול ולא אמרתי לו כלום. אמר לי כך לימדני, ממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר. על ידי זה נתפסתי למינות ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך זו מינות. ופירש רש"י (שם) והנאך- ישר הדבר בעיניך. ע"כ. הרי חזינן דאין להסכים כלל למה שאומרים המינים.
וכן כתב ספר חסידים (סימן רצו) אדם שבא אליו כומר או מין ואינו חכם ומפולפל, או איש בעל תלמוד ואינו ירא חטא ורודף אחר הכבוד וזה צדיק ואינו כל כך חכם, או אם זה חכם ובא אליו מכשף להתוכח עמו בדברי תורה אל יתוכח עמו שמא יטו לבבו אחריהם, על כולם נאמר (משלי כו, ד) "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה" שמא יטו לבך ויהיו דבריהם בלבך. לכך אמר "אל תען כסיל כאולתו" מה טעם, תשוה לו ולא תדע לענות ויטה לבך אחריו גם אתה. דלא מבעיא שהוא יחטיאך, אלא שגם אתה מחטיאו דמפקר טפי. ואם אתה חכם ממנו, אל תתן לאותן שאינן חכמים לישב ולשמוע ויכוחים שלכם, פן יתעו לבם אחריהם, שהרי אינם מבינים את האמת. ואם תראה איש מפולפל ואין בו יראת ה', אל תתן את לבך ללמוד לפניו, וזה גם אתה גם השומעים את דבריהם. אבל אם אתה חכם שאתה יודע כל כך שתנצחהו כרבי יהושע בן חנניא וכרבי אבוהו אז ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו (וצ"ע אם זה חוזר על הרישא או רק על הסיפא במפולפל שאין בו יראת שמים). ע"כ.
ולכן לסיכום נראה שאם בא אלינו לשמוע דעתינו וכן הוא עם הארץ בעניינים אלו כמו רוב ככל החילונים, אין בזה משום לא תשמע לדברי המסית ואינו אפיקורוס אלא בעל תאוות. לבין מי שהוא דתי לשעבר וכופר בתורת ה' הוא נחשב אפיקורוס שעושה בשאט נפש שאסור להתוכח עמו ויש חשש שיכפור יותר. והמתוכח נכנס לאיסור של 'לפני עיור לא תיתן מכשול'.
ומעבר לכך, ישנן שאלות של אפיקורוסים שאינן שאלות כלל, ולכן אין עליהם גם תשובות, כמש"כ בספר ליקוטי מוהר"ן (תורה סב ס"ק ב): האמת, מה שהגביל השם יתברך לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו, ועל זה נאמר (אבות ב) "ודע מה שתשיב לאפיקורס". כי יש חילוק בין הקושיות, כי יש קושיא שיכול האדם להבין תירוץ על קושיא זו, על זה נאמר ודע מה שתשיב. ויש קושיא, שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תירוץ על קושיא כזו, רק לעתיד לבוא יתגלה התירוץ. אסור לאדם לעיין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעיין בה, על זה נאמר (משלי ב) כל באיה לא ישובון. כי על קושיא כזו, אסור לסמוך על שכלו, רק להעמיד על אמונה. ואפילו אלו הקשיות שיש עליהם תשובה, לפעמים נסתמו שבילי השכל, ואינו יודע להשיב, ונזרקה בו אפיקורסות, ואינו יודע מה להשיב על אפיקורסות. וזאת האפיקורסות היא לכל אחד לפי בחינתו, יכול להבין בין רב למעט. כי צריך לעבוד את ה' בשני יצרין, שיהיה היצר הרע כפוף ליצר הטוב, כמאמר חז"ל (ברכות נד.) ואהבת וכו' בכל לבבך, בשני יצריך. שיהיה לבו שלם עם ה' אלקיו, שלא יהיה לו מחלוקת בין שני יצרין. היינו שלא יהיה לבו חלוק עליו. ע"כ.
וכן ביאר עוד בליקוטי מוהר"ן (תורה סד ס"ק ב): אבל יש עוד מין אפיקורסיות, והם החכמות שאינם חכמות. אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיבים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות. כמו למשל כשאחד אומר סברא שקר בגמרא, ומחמת שאין למדן ליישב הקשיא שבא ע"י סברא זו, על ידי זה נדמה שאמר סברא וחכמה גדולה, אף שבאמת אינו סברא כלל. כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחקרים, שבאמת אינם שום חכמה, והקושיות בטלים מעיקרא. אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקושיות. ובאמת אי אפשר לישב אלו הקושיות, כי אלו הקושיות של אפיקורסיות הזאת, באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות כביכול. ועל כן אלו הקושיות הבאים משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה, היינו למצוא שם את השם יתברך. כי אלו היה מוצא שם גם כן את השם יתברך, אם כן לא היה פנוי, והיה הכל אין סוף כנ"ל. ועל כן, על האפיקורסיות הזאת, נאמר (משלי ב) כל באיה לא ישובון. כי אין שום תשובה על האפיקורסיות הזאת, מאחר שבא מחלל הפנוי, שמשם צמצם אלקותו כביכול. רק ישראל ע"י אמונה עוברים על כל החכמות, ואפילו על האפיקורסיות הזאת הבא מחלל הפנוי. כי הם מאמינים בה' יתברך בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלימה, כי השם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. עכ"ל.
ואחר כותבי כל זאת אוסיף מעט נופך משלי. דברי הרמב"ם האומר שלא להשיב לאפיקורוסים מישראל כלל, היו קשים בעיני, דלכאורה איך יתכן להשאיר יהודי זה מאחור ולא לנסות לפחות לקרבו לצור מחצבתו. אך למעשה המציאות מוכיחה כדברי חז"ל דאפיקורוס ישראל פקר טפי, שהמנסים לקרב דתיים לשעבר, בכל דיבור שאומרים להם, מוסיפים ללגלג על דברי חז"ל ומעמיקים את הכפירה שלהם.
ונראה לי להסביר, שכיון שדתיים לשעבר מכירים גם את התורה וגם את התאוריה הכופרת, הסיבה שנעשו כופרים היא נקודת הבחירה שלהם לכפור. ממילא כשבאים מעמדה של כפירה, כאילו צריכים לייצג אותה, כל ראיה שתביא בפניהם ידחו אותה ב"קש", דהיינו בטענת שוא. ואילו אותם אנשים היו באים מנקודת אמונה בתורה, הם עצמם יכלו לתרץ לעצמם את כל 'הקושיות' שלהם.
נמצא שהדרך שלהם לשוב לצור מחצבתם תלויה אך ורק בהם, ולא בשום רב או משיב.
ובכל אופן גם בענין דתיים לשעבר יש לחלק בין אלו שעזבו את הדת מחמת תאוות וקשיי החיים שנקראים מומרים לתאבון, ויש לקרבם בעבותות האהבה כפי דברי החזון איש (יורה דעה סימן ב אות טז), שנביא את דבריו בתשובה הבאה, לבין אלו שעזבו מחמת כפירה שאין להשיב להם כלל.
