י שאלה. מה המקור למצוה של זיכוי הרבים?
תשובה. מדין אהבת ה'. שהאוהב גורם לאחרים לאהוב את האהוב. וכן מדין "הוכח תוכיח את עמיתך".
מקורות: יש מצוה לזכות את הרבים או להחזירם בתשובה מדין אהבת הקב"ה, כפי שכותב הרמב"ם (בספר המצות מצוה ג) צונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פרשת שמע) לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את ה' וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. רצה לומר כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעיה מא) "אברהם אוהבי" שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו. ע"כ. הרי שמדין מצוה זו היא לקרב את הכופרים והסכלים לידיעת האמת. ע"כ.
וככל שמזכה את הרבים זכותו גדולה יותר אצל הקב"ה. וכפי שמסביר בחובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו): ודע שזכויות הקרוב לנביא במדותם, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותם. ומי שנתקן נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשות רבות תכפל זכותו כפי זכויות כל מי שיתקן לאלקים. וכן הלאה זוכה כל צדיק וצדיק לדרגה אחרת וקדושה אחרת לפי רוב מעשיו. ע"כ. ומעין זה הסביר בפירוש בנין יהושע על אבות דרבי נתן (לג, ב) שכיון שאברהם אבינו נתנסה בי' נסיונות וכן הדריכן בתשובה, לכן נתן לו שכר גדול על שנתקיים העולם בשבילו ונח לא היה בו כח להציל אלא אשתו ובניו. עכת"ד.
וכן יש מצוה לקרב את עם ישראל מדין הוכח תוכיח כפי שכותב הרמב"ם (הלכות דעות ו, ז) "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך".
וכן כתב הרמב"ם בספר המצות (מצוה רה) צונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם אלהיו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו ואעפ"י שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) הוכח תוכיח את עמיתך. ונכנס בציווי הזה שנאשים קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור לו ונחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש. ולשון ספרא מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכיח תלמוד לומר הוכח תוכיח יכול אפילו מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא (לא תעשה ש). וכבר בארו החכמים (בבא מציעא לא.) שחיוב מצוה זו על כל אדם ואפילו הפחות לנכבד הוא חייב להוכיחו. ואפילו קלל אותו ובזהו לא יסור מלהוכיחו עד שיכהו כמו שבארו מקבלי התורה ואמרו (ערכין טז.) עד הכאה. ע"כ.
