ד שאלה. מה התהליכים שיעברו על האדם מפטירתו ועד העולם הבא, העולם הנצחי?
תשובה. בתחילה ישפטו את האדם, אם רובו מצוות, גן עדן, אם רובו עבירות, גיהנם. וכל הנשמות שיזכו לגן עדן, יהיו במצב של המתנה בגן עדן, עד זמן תחיית המתים. תחיית המתים תהיה לפני שיעברו ששת אלפי שנה מבריאת העולם, ותהיה אחרי שיתגלה המשיח. בתחילת האלף השביעי יהיה יום הדין הגדול, ובו ייקבע מי יזכה לעולם הבא לנצח. לדעת הרמב"ם לאחר תחיית המתים, כולם ימותו ויעברו לעולם הבא עולם הנצח עולם של נשמות ללא גוף. ולדעת הרמב"ן המתים שיקומו בתחיית המתים יחיו לנצח נפש וגוף וכן דעת המקובלים.
מקורות: בתחילה יהיה גן עדן וגיהנם וגם נקרא עולם הבא לדעת הרמב"ם (הלכות תשובה ח, ח): זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך" (תהלים לא, כ). ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה. ע"כ.
וכן כתב רמח"ל במאמר העיקרים (בגן עדן וגיהנם): והנה הוכנו מקומות לנשמות בצאתן מן הגוף. אחד לנוח בו אם זוכה עד זמן התחיה, ואחד לצרף בו בענשין, אם עוונות בה, שמונעים אותה ממנוחה. והנה מקום המנוחה נקרא גן עדן. בגן עדן התחתון יושבות הנשמות בדמות הגופים שהיו בם ונהנות שם במיני הנאות רוחניות. ובעליון יושבות הנשמות בבחינת נשמות ממש ונהנות במיני הנאות רוחניות גדולות ונשגבות מהנאות שבתחתון. וגיהנם הוא מקום לנשמות הראויות לעונש ושם מגיע להן צער ומכאובים כפי מה ששייך בהן לפי ענינן ויש מדרגות שונות של צער. ואם ראויים הם לשכר אחר כך הנה יטהרו מחטאם וילכו למנוחה ואם לא יענשו עד אובדם. ודבר זה לא יקרה לישראל אלא מעט מן המעט. ע"כ.
בשער הגמול לרמב"ן סיכם את השיטות בענין זה. לדעת הרמב"ם שבתחילה ייפטר האדם ותהיה נפש לבדה, ואחר כך תחיית המתים, דהיינו גוף ונפש יחד, לתקופה מסויימת ואחר כך יהיה עולם הבא רק לנפש. ואילו לדעת הרמב"ן תחיית המתים תהיה לנצח גוף ונפש. וזה לשון הרמב"ן בשער הגמול (ס"ק קיט): הנה אריכות הרמב"ם ז"ל בהרבותו דברים להכריע שבני העולם הבא אינם גוף, לשני ענינים, כי הוא יודע שאנשי קבלתנו יאמינו שאין אחרי התחיה מיתה, על פי מה שדרשו בפסוק "בלע המות לנצח" (ישעיהו כה, ח) ואמרו (סנהדרין צב.) מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ולזה הדעת בני העוה"ב אחרי התחיה יחיו בעולם ההוא בגופותם, והרב ז"ל מבטל זה הדעת בכל יכולתו, ועל זה חלקו עליו רבים מחכמי הדורות האלו על הכונה הזאת כמו שימצא בדבריהם.
וכתב עוד בשער הגמול (ס"ק קיח): יראה מכונת הרמב"ם ז"ל שהעולם הבא אצלו משמש לכל עולמי הנפשות ולכל המגיע אליהן לעדי עד, והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהוא עיקר מעיקרי התורה, הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא ויצאו הנשמות מן העולם הבא וישובו לגוף בימי התחיה, ויתעדנו האנשים ההם הזוכים בטובת העולם הזה בימות המשיח ויזכו בו למעלה עליונה ממעלתם הראשונה, אבל אחרי כן יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו ויהיו נפשותיהם בטוב העולם הבא בלא גוף, כמו שהיו מתחלה במעלה גדולה ממנה, שזכו לה במצות שעשו בזמן התחיה, וזה יתקיים להם לנצח. ע"כ.
וענין תחיית המתים כתב בשער הגמול (ס"ק קכב): ומכל מקום אין בינינו רק בשינוי השמות, והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשנו, זולתי דעת הרמב"ם ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחיה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה ואנחנו מקיימים אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך. ע"כ.
וכתב השל"ה (בית דוד טז ב): וחכמי האמת סוברים כהרמב"ן שהנצחיות לגוף ולנפש, כי כמו שהיתה עבודה כן יהיה קיבול השכר, העבודה היתה בגוף ובנפש בעולם הזה כן יהיה הקיבול שכר בגוף ובנפש.
וכן כתב הרמח"ל בדרך ה' (חלק א' פרק ג' אות יא) וז"ל: ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר הנה גם בזמן הפירוד הזה ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותיפרד הרכבתו ותיפסד צורתו. והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב, והוא מה שאמר יתברך שמו לאדם: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). אך הנשמה הזוכה במעשיה, הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך לעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך לכשתשוב ליכנס בו. ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך. ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשובנה שם במקום מנוחה כל זמן התגלגל על הגוף העניינים הראוים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה. עכ"ל.
וכן כתב הרמח"ל בקיצור במאמר העיקרים (בגמול): והנה כמו שהגוף והנפש ביחד עושים המעשים בין הטובים בין הרעים, כן הגמול צריך שיוגמלו יחד. אמנם בחטאו של אדם הראשון נגזר על המין האנושי כולו מיתה, באופן שלא יוכל להגיע אל הטובה האמיתית בלי שימות. והענין כי הנה נשאב בגוף זוהמא שאי אפשר לו שיגיע לדביקות העליון בהיות זוהמא זו שאובה בו, ואינו יוצא ממנה עד שימות וישוב לעפר, ואז ינקה ממנה וישוב ויבנה בטהרה בלי זוהמא כלל, ואז תשוב בה הנשמה ויחיה ויחדיו יאירו באור החיים לנצח, ויהנו בטובה האמיתית כפי המעשים שעשו בחייהם בראשונה, וזה ענין תחיית המתים המפורסם בכל ישראל. ואמנם כל הזמן שהגוף בעפר הולך ואובד צורתו הראשונה, הנשמה עומדת במקום מנוחה אם זוכה, והיינו עולם הנשמות, ומשגת שם מעין מה שתשיג לעתיד לבוא אחר התחיה כפי המעשים שעשתה בחייה. ע"כ.
וכן כתב המקובל רבי יהודה פתיה זצ"ל (מנחת יהודה פרק סט עמ' 94), ואם תאמר שעולם הבא הוא רק לנשמה, וכי זו תורה וזו שכרה והלא גם גופי הרשעים הם שוכבי קבר באין הפרש. אבל באמת עיקר תשלום השכר והגמול של המצוות הוא בעולם הבא, שהוא בזמן תחיית המתים. שאז באותו זמן גם הגוף הוא מחובר עם הנשמה ושניהם הם מקבלים השכר ביחד כמו שקיימו את המצוות ביחד. ומטעם זה אין קיבול השכר בגן עדן אלא בעולם הבא מפני שגם הגוף יטול שכרו. ודע שזה תשלום הגמול המעותד לצדיקים לעתיד לבוא אינו מושג ונודע כלל "עין לא ראתה אלהים זולתך" (ישעיה סד, ג). ואף על פי דאמרינן שהצדיקים שבעולם הבא הם בגוף ונפש, עם כל זה הגוף יתקיים מהנאת זיו השכינה, כמו שנתקיים גוף משה רבנו ע"ה בעומדו בהר סיני ארבעים יום. ע"כ.
הרי שלדעת הרמב"ם תחיית המתים גוף ונפש תהיה תקופה מסויימת ולאחר מכן עולם הבא רק לנשמה, ולדעת הרמב"ן תחיית המתים היא עולם הבא למשך נצח, גוף ונפש יחד וכן דעת המקובלים כפי שהסביר בספר השל"ה ובספר דרך ה' ובמנחת יהודה.
